ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ. לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ

לפני בקשה מטעם המשיבה 1 (להלן: המשיבה) למחיקת הערעור על הסף.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר במסגרתו התקבלה תביעתה של המשיבה לפיה בהעדר תשלום כספים המגיעים לה על פי פסק בורר מהמערערת 1, עמותת ז.פ. (להלן: העמותה) ישולם הסכום על ידי חלק מחברי העמותה, המערערים 2 (להלן: חברי העמותה) (העמותה וחבריה יחדיו להלן: המערערים). פסק הדין ניתן ביום 26.2.06 . בסוף פסק הדין נתנה פסיקתה אשר במסגרתה פורט הסעד האופרטיבי שהוענק למשיבה, ובכלל זה חיובה של העמותה להשבת הכספים, המועד לתשלום הכספים, החזרי האגרות, שכר טרחת עורכי דין וכן קביעת מנגנון חילופי לתשלום הכספים על חברי העמותה, כולל החזרי אגרות ושכר טרחת עורכי דין. ביום 27.2.06 הוגשה על ידי המשיבה בקשה לתיקון טעות סופר בפסיקתה. בבקשה הובהר כי המשיבה הופטרה מחובתה לשלם אגרה ולפיכך התבקש בית המשפט לתקן את הפסיקתה כך שסכום האגרה לא יושב למשיבה אלא לאוצר המדינה באמצעות המרכז לגביית קנסות. בבקשתה הבהירה המשיבה כי בהתאם להחלטת הרשמת שדנה בבקשתה לפטור מאגרה, היא הופטרה מתשלום אגרת בית המשפט תוך חיוב המערערים בתשלומה, על פי הוראת תקנה 13(ט) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, אם תזכה המשיבה בתביעתה. העמותה התנגדה לבקשה. בהחלטתו מיום 5.4.06

נעתר בית המשפט לבקשה (להלן: ההחלטה המתקנת). בין היתר, נקבע על ידו כדלקמן:

"התיקון המבוקש, אינו משנה את התוצאה הכלכלית, מנקודת מבטם של הנתבעים (העמותה וחבריה, ש.ל.), אלא רק משנה את הנמען אשר לו הם צריכים לשלם את האגרות. מבחינתי, מדובר באותו סוג טעות שעליה חל סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ברור לכל כי אם הייתי מודע להחלטת הרשמת בעניין תשלום האגרות, הייתי מנסח את פסקאות 81 ו-83 לפסק הדין, על בסיס אותה הנחה." (פסקה 13 להחלטה).

הערעור הוגש על ידי העמותה וחבריה ביום 25.5.06 . ברישא של הודעת הערעור נכתב כי הודעת הערעור הינה "על פסק דין שניתן ביום 26.2.06 בבית המשפט המחוזי בירושלים ... כפי שתוקן על דרך של תיקון טעות סופר ביום 5.4.06".

2.לטענת המשיבה, דין הערעור להימחק בשל האיחור שחל בהגשתו. טענתה זו נסמכת על כמה אדנים. ראשית , לטענתה, פסק הדין עצמו לא תוקן, אלא רק הפסיקתה, ולפיכך אין מקום להחיל את הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) המאריך באופן סטטוטורי את המועד להגשת ערעור על פסק הדין. שנית , לטענתה, ההחלטה המתקנת אינה בגדר החלטה מכוח הוראות סעיף 81(א) לחוק אלא מכוח תקנה 524 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984. זאת, שכן לפי הנטען, ההחלטה לא נתנה בתוך 21 יום מעת מתן פסק הדין. שלישית , לטענת המשיבה, שינוי הפסיקתה באופן בו נקבע כי על המערערים לשלם את האגרה ישירות לאוצר המדינה ולא לה, לא שינה במאום את היקף חבותם של המערערים וממילא לא היה בתיקון הטכני שנעשה כדי להשפיע עליהם. לטענת המשיבה, במצב דברים זה, פרשנות תכליתית של סעיף 81(א) לחוק מובילה למסקנה כי אין להיתלות בו על מנת לאפשר למערערים ארכה סטטוטורית להגשת הערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי התנהגות המערערים היא חסרת תום לב שכן היא זו שיזמה את התיקון ואילו המערערים התנגדו לו, וכעת הם מבקשים "ליהנות" ממצב בו התנגדותם נדחתה כאשר לו התנגדותם הייתה מתקבלת לא הייתה ניתנת ארכה סטטוטורית כאמור. המערערים מתנגדים לבקשה.

3.הסוגיה הראשונה המתעוררת בעניין שלפני הינה האם פסק הדין תוקן או רק הפסיקתה. לשאלה זו עשויה להיות חשיבות במידה ועסקינן בפסיקתה "משקפת". זאת, שכן גם בהנחה שהתיקון נעשה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, וכתוצאה מכך ניתנת ארכה סטטוטורית להגשת הליך ערעורי, הרי אם הפסיקתה הינה פסיקתה משקפת (להבדיל מפסיקתה מבהירה או מתקנת, לאבחנה ביניהן ראו: ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד זרח רוזנבלום , תק-על 2002(1), 757), ורק היא תוקנה, המועד להגשת ערעור על פסק הדין נמנה מיום המצאתו ורק המועד להגשת בקשת רשות לערער על הפסיקתה נמנה מיום שנתנה (השוו: ע"א 6449/97 עמיר טמשה נ' אורי עדן , דינים עליון, כרך נג, 470. ראו: ע"א 9138/05 אברהם בולוס נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם)). בענייננו, איני רואה צורך לבחון את השאלה האם עסקינן בפסיקתה משקפת או פסיקתה מתקנת שכן מקובלת עלי עמדת המערערים כי עיון בפסק הדין מעלה שבנסיבות העניין הפסיקתה מילאה שתי פונקציות בו בעת: הן את החלק האופרטיבי של פסק הדין והן פסיקתה. כך עולה מפורשות מפסק הדין. בית המשפט קמא מציין בפסק דינו כדלקמן:

"...על אף הקשיים שייווצרו בתוך היישוב לפיד, בעקבות פסק הדין, עדין אני סבור כי בית המשפט חייב להכריע בתביעה אשר הובאה לפניו... הפתרון המעשי המובא להלן יהווה גם את הפסיקתא של פסק דין זה".

יצוין, שרק במסגרת הפסיקתה פורט באופן ברור מלוא הסעד שניתן ואופן יישומו, הן לעניין אופן התשלום בו חויבו המערערים והן לעניין השבת סכומי האגרות וקביעת הוצאות. היותה של הפסיקתה גם החלק האופרטיבי של פסק הדין עולה גם מהחלטת בית המשפט קמא לתיקון הפסיקתה אשר בית המשפט התייחס אליה כאל בקשה לתיקון פסק הדין. במצב דברים זה, בשים לב לכך שהפסיקתה שלובה בפסק הדין ומהווה חלק ממנו, ההחלטה המתקנת מתייחסת לפסק הדין כולו ולא רק לפסיקתה.

4.נותר אם כן לדון בטענותיה של המשיבה לעניין תחולת סעיף 81 לחוק. אומר מיד כי טענת המשיבה, לפיה סעיף 81 לחוק אינו חל בענייננו מהטעם שההחלטה המתקנת נתנה לאחר שחלף המועד להגשת בקשה לתיקון לפי החוק, דינה להידחות. לפי ההלכה המקובלת כיום, לצורך עמידה במועדים הקבועים בהוראת סעיף 81 לחוק די בכך שהבקשה הוגשה תוך 21 יום מעת שניתן פסק הדין ואין נפקות לשאלה מתי נתנה בפועל החלטת בית המשפט בבקשה (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995;בש"א 7102/01 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קופורשיין , תק-על 2002(2), 1396; ע"א 10944/02 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' אלברט ושושי אוחנה , דינים עליון, כרך סט, 540). בענייננו, הבקשה הוגשה יום אחד לאחר מתן פסק הדין ולפיכך, היא הוגשה בתוך המועד הקבוע בחוק. מהחלטת בית משפט קמא עולה כי הוא סבר שעסקינן בתיקון הנכלל בגדר התיקונים שניתן לבצע לפי סעיף 81(א) לחוק והמשיבה אינה חולקת על מסקנתו זו. מכאן, שסעיף 81 לחוק חולש על המקרה שלפני.

5.השאלה האחרונה שיש אפוא לדון בה היא, האם יש לאפשר למערערים ליהנות מפועלו של סעיף 81(ג) לחוק שעה שלטענת המשיבה לא היה בהחלטה המתקנת כדי להשפיע עליהם. לצורך הדיון בסוגיה זו, אצטט את סעיפים סעיף 81 (א) ו-(ג) לחוק הקובעים כדלקמן:

"(א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה ; לעניין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

...

(ג) תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת".

כאמור, ההחלטה לא שינתה את היקף חבותם של המערערים אלא רק את מיהות הגוף שאליו היה צריך להשיב את כספי האגרה. לכאורה, מבחינת המערערים, מה להם אם ישיבו את סכום האגרה למשיבה או לאוצר המדינה? השאלה היא, אפוא, האם יש לקרוא לתוך סעיף 81(ג) לחוק הבחנה המבחינה, לעניין תחולתו, בטיב התיקון שבוצע, האם הוא בעל אופי אופרטיבי אם לאו.

בהקשר זה יצוין, כי מעצם טבעו וטיבו של סעיף 81(א) לחוק, תיקונים על פיו מוגבלים לטעויות בעלות אופי טכני בלבד. אולם בתוך טווח התיקונים האפשריים במסגרתו, ניתן לאבחן בין תיקונים אשר יש להם משמעות אופרטיבית מעשית לבין תיקונים שאין להם משמעות כאמור. טול לדוגמא מקרה בו התיקון מתייחס לגובה שכר הטרחה שנקבע בתיק. אף אם מדובר בנושא צדדי, תיקון הסכום הוא בעל משמעות אופרטיבית לעניין היקף החבות והזכאות של הצדדים לתיק. לעומת זאת, טול מקרה בו התיקון מתייחס להשמטת ספרה בודדת ממספר התיק או כאשר התיקון מתייחס לשגיאת כתיב. במקרים אלה, התיקון אינו משנה דבר בעל משמעות מעשית בפסק הדין לכלל בעלי הדין או לחלקם, בהתאמה. דוגמאות אלה הן קיצוניות וכמובן שקיימים אף מקרי ביניים בהם האבחנה בנוגע להשלכות התיקון פחות חדה כגון המקרה בו עסקינן, כאשר בהחלטה המתקנת היה כדי לשנות את תוכנו האופרטיבי של פסק הדין, אולם לא היה לתיקון כל השפעה ממשית על המערערים. האם ראוי לאמץ פרשנות המבחינה בין התיקונים השונים?

6.אין ספק שקיים הגיון רב בגישתה של המשיבה לפיה יש טעם טוב לאבחן, לעניין החלת הארכה הסטטוטורית המוענקת בסעיף 81(ג) לחוק, בין סוגים שונים של תיקונים שניתן לתקנם לפי סעיף 81(א) לחוק. התכלית המונחת ביסודו של סעיף 81(ג) לחוק הינה התחלת מרוץ ההליך הערעורי ממועד גיבושו הסופי של פסק הדין בו משתלב התיקון. לעיתים ספק אם תיקון הטעות אכן עיכב את גיבוש פסק הדין כאמור. בבש"א 7102/01 הנ"ל נדון מקרה בו התיקון נסב על השמטת ספרה בודדת ממספר ההליך. כבוד הרשם ע' שחם (כתוארו אז) קיבל בעניין זה את העמדה לפיה במקרה כזה אין להחיל את סעיף 81(ג) לחוק:

"אכן, הגיונם של הדברים אינו מצדיק הארכת מועד סטטוטורית להגשת ערעור, כאשר תיקון לפי סעיף 81 אינו משנה דבר בעל משמעות כלשהי בתוכנו האופרטיבי של פסק הדין. טעויות כתיב זניחות חסרות כל חשיבות הן דבר שאינו נדיר. קשה לקבל, כי תכלית ההוראה היותה שטעויות כאלה, ודומות להן, יהוו קרש קפיצה לארכה הסטטוטורית, ומה גם ארכה בלתי מוגבלת בזמן, כאשר אין בהן כדי לשנות דבר וחצי דבר לעניין הגשת ערעור על פסק הדין, ולו בעניין שולי או צדדי בפסק הדין.

תוצאה פרשנית כזו אינה סבירה. היא עומדת בניגוד להנחה הפרשנית, כי אין תכלית חיקוק להביא לתוצאה בלתי סבירה (ראו ברק, פרשנות במשפט, חלק ג' פרשנות בחקיקה, ירושלים, 1993, בעמוד 544). לפירוש כזה, לו טוענים המבקשים. אף אין עיגון בהיסטוריה החקיקתית. המקרה שבפניי ממחיש עניין זה בצורה ברורה. השמטת ספרה בודדה כאחד המספרים שבפסק הדין היה, אמנם, טעות. ברם, טעות זו לא העלתה ולא הורידה דבר לעניין הגשת בקשת רשות לערער כנגד פסק הדין. טעות אמנם נפלה - אך לא טעות המשליכה, ולו באופן דחוק, על הגשת ערעור. אף כי ניתן לתקן טעות כזו במסגרת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, איני סבור כי הארכה הסטטוטורית, מכוח סעיף 81(ג) לחוק, חלה על פי תכליתה על מקרה מסוג זה."

התוצאה העלולה לנבוע מהחלת סעיף 81(ג) לחוק על מקרים אלה הינה קשה במיוחד בשים לב לכך שקיימת אפשרות כי בקשה להארכת מועד לתיקון פסק דין לפי סעיף 81(א) לחוק עשויה להיות מוגשת זמן רב לאחר שחלף המועד להגשת ערעור (ראו את דברי כבוד השופט ש' לוין בד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' מריו כהנקא , פ"ד לט(1) 833 פסקה 6). במאמר מוסגר אוסיף כי יש טעם טוב לאמץ מסקנה דומה, גם במקרה בו התיקון מתייחס לחלק מבעלי הדין בלבד ולהגביל את תחולת סעיף 81(ג) לחוק רק לבעלי הדין הרלבנטיים (לעמדה שונה ראו: ע"א 7143/99 רשות הפיתוח ואח' נ' יורשי עלי תאופיק עאצי תק-על 2000(2), 2229 ,עמ' 2230). האם ראוי לאמץ פרשנות זו גם במקרה דנן?

7.לאחר ששקלתי בדבר, ולמרות ההיגיון המונח מאחורי גישה כזו, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום ליישמה במקרה דנן. ראשית , לפי לשונו, סעיף 81(ג) לחוק אינו מסייג את תחולתו לתיקונים מסוימים והוא חל לכאורה על כל התיקונים הנמנים בסעיף 81(א) לחוק. יש לזכור, כי המשמעות הלשונית של החוק תוחמת את גבולות הפרשנות (ראו: א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (תשנ"ג, כרך ב) 97). איני משוכנעת כי לשונו של סעיף 81(ג) מאפשרת פרשנות המבחינה בין סוגי התיקונים השונים. כמו כן, ספק בעיני אם מדובר בחסר הדורש השלמה. שנית , גם אם ניתן לפרש את סעיף 81(ג) לחוק כך שהוא לא יחול על תיקונים מהסוג שנדון בבש"א 7102/01 הנ"ל, ואיני קובעת עמדה בעניין, איני משוכנעת כי שיקולי מדיניות תומכים בהרחבת האבחנה גם לגבי מקרי ביניים, דוגמת המקרה שלפני. לגישתי, ראוי כי הכללים בעניין מתן ארכה סטטוטורית לפי סעיף 81(ג) לחוק יהיו פשוטים ובהירים ככול האפשר, אף אם הדבר בא על חשבון פרשנות תכליתית. יצירת אבחנה בין התיקונים השונים עלולה לפגוע בוודאות המשפטית לעודד הליכים רבים אשר עניינם שאלת תחולתו של סעיף 81(ג) בכל מקרה הנתון. שיקולי יעילות תומכים בסתימת פרצה זו ומניעת מוקד נוסף לסכסוך בין הצדדים בנושא מועדים. שלישית , דומה כי פרשנות כאמור אף עולה בקנה אחד עם ההלכה הקיימת לפיה מתן ארכה סטטוטורית לפי סעיף 81(ג) אינה מגבילה את תוכן הערעור וכי התיקון אינו חייב להיות רלבנטי לערעור המוגש בעקבותיו (ראו: ע"א 8375/02 מדינת ישראל נ' גדילן חברה להשקעות ונכסים בע"מ , דינים עליון, כרך סג, 984; ע"א 7143/99 הנ"ל). לפי האמור, גם אם התיקון לא העלה ולא הוריד לעניין עצם הגשת ההליך הערעורי, עדין מוענקת לבעלי הדין ארכה סטטוטורית להגשת ערעור. על פני הדברים, אם ראוי להגביל את מתן הארכה רק לתיקונים שיש להם השלכה אופרטיבית מעשית על הצדדים, יתכן שהיה ראוי להגביל, באופן דומה, את מתן הארכה להגשת הליך ערעורי על כל פסק הדין או ההחלטה רק לאותם מקרים בהם לתיקון יש השלכה מעשית על הצורך להגיש הליך ערעורי. כאמור, לא זו ההלכה הקיימת. לסיכום, עמדתי היא, שמטעמים של מדיניות, כל תיקון אופרטיבי המתייחס לבעלי הדין הרלבנטיים, אף אם אין בו כדי לשנות את חבותם, נכלל בגדר סעיף 81(ג) לחוק.

בענייננו, התיקון בפסק הדין היה בעל אופי אופרטיבי אף אם מעשית לא היה בו כדי לשנות את חבות המערערים. לפיכך, סעיף 81(ג) חולש עליו. אין מחלוקת כי אם נמנה את תחילת מרוץ המועדים מיום ההחלטה המתקנת, ולא מיום מתן פסק הדין, הערעור הוגש במועד. במצב דברים זה, אין בידי לקבל את הבקשה למחיקת ההליך עקב האיחור הנטען בהגשתו.

8.למען הזהירות אוסיף, כי אף אם מסקנתי מוטעית, ויש לחשב את המועד להגשת הערעור מיום המצאת פסק דינו של בית משפט קמא, עדיין אין מקום לטעמי למחיקת הערעור. זאת, שכן במקרה כזה, לדעתי קיים "טעם מיוחד" המצדיק להאריך את המועד להגשת הערעור. הצדדים אינם מפנים להחלטות קודמות בהם נקבע במפורש כי הוראת סעיף 81(ג) לחוק אינן חלות במקרים דוגמת המקרה דנן. הוראת סעיף 81 אינה בהירה בנושא הנדון. על רקע זה, דעתי היא כי טעותן של המבקשות הייתה סבירה, וכי דחיית הבקשה, שמשמעותה המעשית הינה דחיית ההליך מבלי שיישמע לגופו, רק עקב טעות כאמור, אינה תוצאה מידתית (ראו: ע"א 7211/01 קרתא חברה לפיתוח מרכז נ' אלרוב אזור מסחרי , תק-על 2002(2), 439; בש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בריאות כללית , תק-על 2002(1), 275).

התוצאה היא, שהבקשה למחיקת ההליך שבכותרת נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.