ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ. לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' דרורי ) בת"א 2573/00, מיום 26.2.06, וזאת עד להכרעה בערעור. בפסק הדין חויב כל אחד מהמבקשים לשלם למשיבה 1 (להלן – הקבלן ) סך של 53,877 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.10.00 (כ-90,000 ש"ח כיום).

2.המשיבה הפורמאלית 2 (להלן – העמותה ) הינה עמותה שהוקמה לצורך הקמת ישובים ואכלוסם. ככלל, העמותה מנהלת את ענייני הרישוי והבנייה של חבריה (ובכללם המבקשים והמשיבים הפורמאליים 3). במסגרת זו היא מתקשרת במכרזים ובחוזים עם קבלנים, ומפקחת על הקבלנים המבצעים את העבודה מטעמה. לצורך רכישת קרקעות, ניגשה העמותה למספר מכרזים וזכתה בשלוש חטיבות קרקע: בישוב לפיד, בישוב מתן ובצומת סירקין. בין יתר פעולותיה, התקשרה העמותה (ביום 22.8.1999) עם הקבלן לשם פיתוח החצרות בישוב לפיד. לצורך החישוב המדויק של העלויות לחבריה, הקימה העמותה מנגנון לחישוב עלויות הפיתוח של החצרות ומעקב אחרי התשלומים.

3.כשנתיים לאחר מכן התגלעו חילוקי דעות בין העמותה והקבלן. הצדדים היפנו את הסכסוך לבוררות, שהתנהלה בפני עו"ד ר' אקסלרוד (להלן – הבורר ). ביום 13.7.1996 נתן הבורר החלטה. במסגרתה, השאיר על כנו צו זמני שנתן קודם לכן בנוגע ליישוב לפיד, ולפיו אסר על העמותה להפנות את חבריה לחתימת חוזה חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל. עם זאת, הותיר הבורר פתח לחברי העמותה לרשום את זכויותיהם בקרקע, וזאת בהתקיים שני תנאים:

האחד, העמותה תמחה לטובת הקבלן את זכויותיה כלפי כל החברים בעמותה, בכל הנוגע לתשלומים המגיעים לקבלן בגין פיתוח החצרות; השני, חבר עמותה תושב לפיד, החפץ בהפניה לחתימה על חוזה חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל, יחתום על הצהרה שצורפה כנספח להחלטת הבורר (להלן – ההצהרה או הנספח ). רק לאחר מכן, ובאישור העמותה והקבלן, יוכל החבר לחתום על חוזה חכירה לגבי הקרקע בה הוא משתכן. בהצהרה זו נכתב, בין היתר, כי "הח"מ [המבקשים] מאשררים בזאת את חבותנו האישית לשאת בחלק היחסי החל עלינו, של סכום שייפסק לחובת העמותה (אם ייפסק) לטובת הקבלן, וזאת מכוח חברותנו בעמותה, וכן מכוח התחייבותנו כלפי העמותה בעניין זה". בהתאם לכך, ביום 13.10.97 המחתה העמותה לקבלן את זכויותיה כלפי החברים.

המבקשים שלפניי (161 משפחות) הם אותם חברים בעמותה שלא הספיקו לרשום את זכויותיהם בקרקע טרם הוצאת צו המניעה הזמני, ולכן חתמו על הנספח. המשיבים 3 (129 משפחות), הם אותם חברים שהספיקו לרשום את זכויותיהם, ועל כן לא הייתה להם כל סיבה לחתום עליו.

4.ביום 26.7.00 נתן הבורר פסק ביניים, המחייב את העמותה לשלם לקבלן 8,262,218.50 ש"ח . ביום 15.10.00, לבקשת הקבלן ולאחר שדחה את טענות העמותה, אישר בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי ) את פסק הביניים. ביום 17.10.00 שלח הקבלן לעמותה דרישת תשלום על יתרת החוב, בסך 9,266,795 ש"ח . בד בבד, נשלחה דרישת תשלום גם לכל אחד מהמבקשים על סך 53,877 ש"ח (שהוא סכום החוב המחולק ל-172, כמספר חברי העמותה אשר חתמו על ההצהרה). בהודעה זו צוין כי על המבקשים לשלם סכום זה רק אם העמותה לא תפרע את חובה.

5.ביום 26.11.00 הגיש הקבלן תביעה כנגד העמותה ו-303 חבריה (המבקשים והמשיבים 3 בענייננו, ואחרים). הקבלן ביקש לחייב את העמותה בסכום החוב, וכן ביקש לחייב את חבריה, אשר חתמו על ההצהרה, לשלם 1:173 מהסכום. לחלופין ביקש, כי אם ייקבע שחוב העמותה חל באופן יחסי ושווה על כלל בתי האב בעמותה, כי אז החיוב לכל בית אב יהיה 1:303 מכלל החוב האמור. הקבלן טען כי חתימת המבקשים על ההצהרה מהווה התחייבות אישית של כל אחד ואחד מהם, לשלם את חלקו השווה והיחסי מתוך כלל החוב. כן טען הקבלן כי בחתימת החברים יש משום ערבות על חלקם של האחרים אשר לא חתמו על ההצהרה (המשיבים 3). העמותה והמבקשים, מצדם, הכחישו את חבות העמותה בסכום כלשהו, וכן הכחישו את חבות החברים לתשלום על פי החלק היחסי שלהם. בעניין זה, טענו המבקשים כי יש לבדוק את מידת החבות המשתנה של כל חבר בעמותה, על פי היקף העבודות שנעשו בחצריו על ידי הקבלן. לשיטת המבקשים, זוהי המסקנה המתחייבת מפרשנות ההצהרה, משום שלא היו חותמים על ההצהרה לו משמעותה הייתה כי כל אחד מהם ישלם באופן שווה, ללא קשר לעבודות שבוצעו בפועל בחצריו. יצוין, כי חלק מהמבקשים טענו גם כי חתמו על ההצהרה תחת אילוץ.

6.בית משפט קמא קבע כי העמותה לא ביצעה ולא מוכנה לבצע את המוטל עליה, קרי, לחלק את החבות בין החברים על פי היקף העבודות שבוצעו בחצרות כל אחד ואחד מהם, למרות שהדבר יכול היה להיעשות בקלות. לפיכך, קבע בית המשפט, כי חברי העמותה אינם רשאים להתגונן כנגד טענות הקבלן בחסות העמותה, שעה שזו פעולת בחוסר תום לב. כן קבע, כי פרשנותו של מסמך ההצהרה מובילה למסקנה כי המבקשים אכן לקחו על עצמם לשלם את חלקם היחסי מתוך כלל החוב. זאת, משום שהיו מוכנים לספוג את העלות הזו בתמורה להסרת הצו הזמני שמנע מהם לרשום את נחלתם. בית המשפט ראה בהצהרה התחייבות "נוספת" מצד המבקשים, ייחודית להם, שאינה מוטלת על חברי העמותה האחרים. בית המשפט הוסיף, כי בינם לבין עצמם, וכן אל מול שאר חברי העמותה, יוכלו המבקשים (באמצעות מנגנוני העמותה) להסדיר את החובות באופן שכל חבר ישא רק בעלויות חצריו. אליבא דבית משפט קמא, זו גם המסקנה ההגיונית, משום שזו משמעותה של ההצהרה – היא מאפשרת לקבלן לגבות את החוב מבלי לצורך "להתחשבן" עם כל חבר, באשר זהו תפקידה של העמותה. ללא החתימות על ההצהרה, היה הקבלן נותר רק עם הזכויות שהומחו אליו, המעניקות לו אך את הזכות לגבות מכל חבר את הסכום התואם לעלות פיתוח חצרו בפועל – וזהו המצב ממנו רצה הקבלן להימנע. משכך, הטיל בית המשפט את החובה לשלם את החוב לקבלן על המבקשים, אם העמותה לא תשלם אותו. בית המשפט הדגיש את זכותם של המבקשים לתבוע מחברי העמותה האחרים ומהעמותה עצמה את ההפרש המגיע להם.

7.בהחלטתו מיום 7.7.06 דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין. בהחלטתו עמד על כך שהעמותה לא דאגה לאסוף את הכסף מחבריה באופן דיפרנציאלי, למרות שבפסק הדין ניתנה לה הזדמנות לעשות כן. כן קבע בית המשפט, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. בהחלטתו זו גם דחה בית המשפט את טענות המבקשים ביחס לגובה החוב לקבלן, מחלוקת שלא נדונה בהליך העיקרי ובפסק הדין. בהחלטתו קיבל בית המשפט בעניין זה את עמדת רואה החשבון של הקבלן, בציינו כי הידרשותו לעניין זה נעשתה "מעבר לצורך" (פסקה 28 להחלטה), משום ש"סוגיית גובה החוב לא הייתה שנויה במחלוקת, במובן זה שלא הובאו ראיות לנושא זה מאף צד, והנחת היסוד הייתה שהסכומים המפורטים בתביעה הם החוב של העמותה לקבלן, על פי פסק הדין של הבורר שאושר בבית המשפט המחוזי" ( שם ). בית המשפט גם בחן את מאזן הנוחות בין הצדדים, וקבע כי יש ליתן משקל למצבו הכלכלי המעורער של הקבלן ול"השלכות החברתיות" של פסק הדין על תושבי הישוב לפיד. לאור זאת, הורה בית המשפט כי יש "לעכב את הביצוע של פסק הדין באופן חלקי", במובן זה, שסכום של 21,500 ₪ (מתוך סכום החוב של כל מבקש) יופקד על ידי כל מבקש בקופת בית המשפט, ורק על סכום זה יחול עיכוב הביצוע. זאת, משום שחישוב שערך בית המשפט העלה כי זהו הסכום (לכל מבקש) שלגביו קיימת סכנה כי לא ניתן יהיה להחזירו למבקשים (מפאת החזר חובות הקבלן לנושיו האחרים) אם יזכו המבקשים בערעור.

8.בבקשה שלפניי מעלים המבקשים מספר טענות, שלדידם מביאים למסקנה כי סיכויי הערעור טובים. כך טוענים הם, כי בעוד שבית משפט קמא קבע כי גובה החוב אינו שנוי במחלוקת, הרי שבפועל קיימת גם קיימת מחלוקת בעניין, אשר בית המשפט לא דן בה, וכי קביעותיו בעניין זה, אגב הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע, נעשו שלא במקומן. לטענתם, הסכום שקבע הבורר בפסק הביניים אינו סופי, משום שטרם הופחתו ממנו תשלומי הביניים שכבר הועברו לקבלן, וכי הסמכות לקבוע את הסכום הסופי עדיין נתונה בידיו. בכל מקרה, לטענתם, גובה החוב נמוך באופן משמעותי מזה שנפסק כנגדם על ידי בית משפט קמא. כן קובלים המבקשים על הפרשנות שנתן בית המשפט להצהרה שעליהם חתמו, כאילו קיבלו על עצמם בחתימתם לשלם את חובם של כלל חברי העמותה לקבלן באופן אחיד. בעניין מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי ייגרם להם נזק בלתי הפיך אם בקשתם לא תתקבל. לטענתם, מצבו הכלכלי של הקבלן בכי רע. הוא אינו פעיל עסקית, וחייב סכומים גדולים לצדדים שלישיים. על מצבו ניתן ללמוד גם מכך שביקש פטור מאגרה מבית המשפט. בנוסף, מצביעים המבקשים על הנזק החברתי שייגרם להם מכך שיאלצו לתבוע את שכניהם, תושבי לפיד, בגין חלקם בחוב לקבלן.

הקבלן, מצדו, מדגיש את העובדה כי העמותה עצמה לא הראתה נכונות לערוך את ההתחשבנות הפרטנית בין כל חבריה. כן מעלה הקבלן טענות מפורטות המאששות, לדעתו, את גובה החוב כפי שנקבע בבית משפט קמא. הקבלן מסכים כי מצבו הכלכלי קשה, אך הוא תולה זאת בחובותיהם של המבקשים שלא שולמו לו. עם זאת, הקבלן טוען כי אינו חסר נכסים לחלוטין, ומצביע על מקרקעין שבבעלותו כדי להוכיח זאת.

9.אינני מוצא כי קיימים סיכויים טובים לקבלת טענת המבקשים בדבר אופן פרשנות מסמך ההצהרה, הגם שאין לשלול אותם כליל. בהקשר זה, אינני יכול להתעלם מקביעתו של בית משפט קמא כי המבקשים לא הביאו ולו הסבר דחוק לכך שהעמותה לא קבעה בעצמה את החובות הדיפרנציאליים של תושבי הישוב, דבר אשר בנקל יכלה לעשותו, ולמנוע בכך את הדיון במשמעות ההצהרה.

מנגד, יש ממש בטענת המבקשים לגבי אופן קביעת גובה החוב. עניין זה מקבל משמעות מיוחדת לאור מצבו הכלכלי הקשה של הקבלן, שאינו שנוי במחלוקת. כאמור, המבקשים טוענים כי בית משפט קמא לא ערך דיון בעניין זה, למרות שהיה במחלוקת בין הצדדים. מעיון בחומר שלפניי, באתי למסקנה כי, לכל הפחות, עולה ספק אם למבקשים היה את יומם בבית המשפט בכל הנוגע לשאלה זו. בכתב הגנתם חלקו המבקשים על גובה החוב (סעיף 18); מפסק הבורר ניתן להבין כי קביעתו לגבי גובה החוב אינה סופית (וראו סעיף 9ג לפסק וכן פיסקת הסיפא שבו); בפסק דינו של בית משפט קמא אין התייחסות לכך, ובהחלטתו הראשונה בבקשה לעיכוב הביצוע (מיום 10.4.06) מציין בית המשפט כי העניין מחייב "עיון מדוקדק"; בתגובתו המפורטת לבקשה שלפניי, טוען הקבלן כי בית משפט קמא "ניהל דיון מקיף במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה אליו ... אין כל ספק כי כלל טענות המבקשים גם בנושא זה יידחו בערעור לגופו" ( שם , עמ' 14, סעיף 15). דא עקא, שהקבלן לא מתייחס כלל לטענת המבקשים כי העניין לא נדון במסגרת ההליך העיקרי ובפסק הדין.

על כן, באתי למסקנה כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין, למעט תשלום סכום החוב אשר גם המבקשים מסכימים לגובהו (בהנחה שהערעור בנוגע לשאר השאלות יידחה). מאחר שעל פי חוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם המבקשים, סכום זה עומד על 2,966,305 ש"ח (נכון ליום 26.7.00) אני מורה כי כל אחד מהמבקשים יפקיד בקופת בית המשפט המחוזי בירושלים 1:161 מסכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.7.00. אם ברצון הקבלן לפדות סכום זה, יהא עליו להמציא לבית המשפט המחוזי בירושלים ערבות בנקאית בלתי מוגבלת בזמן, הנושאת הצמדה וריבית כחוק, וזאת כדי להבטיח את יכולת השבתו של סכום זה למבקשים, אם יזכו בערעור. כל ההוצאות שיוציא הקבלן למימון הערבות יחולו על הצד אשר יפסיד בערעור.

אין צו להוצאות בבקשה זו.