ע"א 9140/00 אולמי רנסנס גבעתיים בע"מ נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת צ' ברון), בה נדחתה בקשת המבקשת למתן פסק דין חלקי.

בבית המשפט המחוזי הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה, לתשלום תגמולי ביטוח בגין שלושה מקרי שריפה שאירעו, בחודש יולי 1996, במבנה בו שוכנים אולמי השמחות של המבקשת. במסגרת התביעה, עתרה המבקשת למתן פסק דין חלקי כנגד המשיבה, שיורה למשיבה לשלם למבקשת סך של 1,551,502 ש"ח, בגין השריפה שאירעה ביום 28.7.96 (להלן: השריפה השניה). המשיבה, כך טענה המבקשת, הודתה בכתב הגנתה באחריות לשריפה זו. במהלך חקירתו הנגדית של מנהל מחלקת התביעות של המשיבה, הוגש דו"ח שמאים, המעריך, בערכי כינון, את נזקי השריפה השניה. סכום זה, בניכוי הסכום ששילמה המשיבה זה מכבר על חשבון חובה, מהווה, לשיטת המבקשת, נזק שאינו שנוי במחלוקת. בנסיבות אלה, סברה המבקשת כי נתקיימו התנאים למתן פסק דין חלקי, המנויים בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות).

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן פסק דין חלקי. בין הצדדים - כך קבע בית המשפט המחוזי - ישנן עדיין מחלוקות, ולא מן הנמנע שבהמשך הדיון ישתנו הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה. את מסקנתו ביסס בית המשפט על הנימוקים הבאים: ראשית , המבקשת עצמה שומרת לעצמה את הזכות להוכיח כי נזקיה בגין השריפה השניה עולים על הערכת השמאי; שנית , בהחלטה קודמת של בית המשפט המחוזי, נדחתה בקשה למתן פסק דין חלקי, משנקבע כי הממצאים העומדים בפני בית המשפט טרם הובררו ועשויים לפיכך לשנות בעתיד את התמונה, וכי טרם נקבע אם המבקשת זכאית לפיצוי על פי בסיס של ערכי כינון, או שמא על בסיס ערכי שיפוי. שלישית , בעלי הדין חלוקים בשאלת הסכום ששולם על ידי המשיבה על חשבון חובה.

כנגד החלטה זו עותרת המבקשת ליתן לה רשות הערעור שלפנינו.

2.המבקשת טוענת, כי משנתקיימו תנאי תקנה 191 לתקנות, אין כל מניעה ליתן פסק דין חלקי, גם בעניין השנוי במחלוקת. הנזק שלגביו נתבקש פסק הדין החלקי - כך טוענת המבקשת - מוסכם בין בעלי הדין, לאור דו"ח השמאים שהגישה המשיבה. עוד טוענת המבקשת, כי על פי הפוליסה, אין כל מחלוקת ביחס לשאלת הכינון. המבקשת סבורה, כי מדו"חות השמאים עולה, שבחוסר תום לב נמנעה המשיבה, שלא כדין, מלשלם למבקשת תגמולים אשר אינם שנויים במחלוקת. המבקשת עומדת על הנזקים הנגרמים לה ולעובדיה, לטענתה, בגין אי מתן פסק הדין החלקי.

לעומתה, סומכת המשיבה על החלטת בית המשפט המחוזי. בין היתר היא טוענת, כי לאחר ששילמה למבקשת מקדמה בגין נזקי השריפה הראשונה, בכפוף לבירור החבות, נתברר לה כי הצהרת מנהל המבקשת, אשר עמדה ביסוד התשלום, היתה שקרית. לפיכך, זקפה היא את הסכום ששולם בגין השריפה הראשונה, לטובת אירוע השריפה השני, אשר לגביו אין מחלוקת ביחס לחבותה. סכום זה מצטרף לסכום נוסף, ששולם כמקדמה בגין השריפה השניה. לטענת המשיבה, אם ייקבע כי היא אחראית גם בגין השריפה הראשונה, אזי מתעוררת שאלת השבת סכום הביטוח לקדמותו, וכן שאלת קביעת שיעור תת-הביטוח על פי חוק חוזה ביטוח, התשמ"א1981-. עוד טוענת המשיבה, כי דו"ח השמאים קובע ארבע דרכים חלופיות לחישוב גובה הפיצוי, וכי המבקשת טרם הוכיחה מדוע יש לבחור בדרך אחת ולא באחרת. המשיבה מציינת גם, כי המבקשת צירפה לבקשתה פוליסת ביטוח שונה, מזו שעליה סומכת היא את תביעתה ושאותה צירפה לתצהירי העדות מטעמה. בפוליסה הנכונה - זו העומדת בבסיס התביעה - לא נזכרים סעיפי הכינון הנזכרים בבקשה, ומתנאי הפוליסה עולה, כי על מנת לקבוע את סכום השיפוי, יהיה על בית המשפט לשמוע ראיות בסוגיית גובה הנזק, לרבות בשאלה האם אכן בוצע כינון בפועל, והאם עומד הכינון בתנאי הפוליסה.

3.דין הבקשה להידחות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. הממצאים האמורים להתברר בהמשך הדיון עשויים להיות בעלי נפקות לעניין חבותה של המשיבה ביחס לשריפה השניה, ועל כן לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח.