ע"א 9162/01 פי.אם.די.אס. בע"מ נ. מדינת ישראל - משרד הבטחון

עניינה של בקשת רשות הערעור בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' זפט) להטיל על המבקשת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח, וזאת בעקבות דחיית בקשתה לצו מניעה זמני במסגרת עתירה למניעת מימוש זכייתו של המשיב 2 במכרז לאספקת שירותים לבדיקת שמנים שפירסמה המשיבה 1.

לטענת המבקשת, הסכום הנ"ל הוא מופרז, וזאת במיוחד על רקע שיעור ההוצאות הנמוך יחסית שנפסק לטובת המבקשת בהליך דומה שהתנהל בין המבקשת והמשיבה 1 באשר למכרז אחר. לטענתה, העובדה שבית המשפט קמא, ציין בהחלטתו כי משיכת העתירה העיקרית תוביל לאי חיובה בהוצאות, מלמדת כי בית המשפט ניסה להרתיע את המבקשת מפני המשך ההתדיינות בעתירה. המשיבה 1 מצדה גורסת, כי ככלל, אין להעניק רשות ערעור על החלטות ביניים ובמיוחד כאשר מדובר בסוגיית של פסיקת הוצאות. עוד טענה, כי אין בסיס להשוואה בין ההליך הנדון כאן ובין ההליך הנוסף שנזכר בבקשת רשות הערעור, שכן בכל אחד מהם מדובר בנסיבות שונות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אמנם נראה לכאורה כי סכום ההוצאות שנפסק הוא גבוה בהתחשב בסוג ההליך, אך הלכה פסוקה היא כי ככלל, אין להעניק רשות ערעור כאשר מדובר בשאלת סכום ההוצאות שהוטלו על צד להליך. (ראו: רע"א 80/00 גני הררי נ' יוסף מערבי (לא פורסם));ע"א 419/97 בנק הפועלים נ' שפע בר - מכון תערובת (לא פורסם)) כאשר מדובר בהוצאות שנפסקו במסגרת הליך ביניים הרי שניתן יהיה להתחשב בגובה ההוצאות שהוטלו במסגרת ההליך העיקרי.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.