ע"א 9273/02 פוגל נדיה נ. נווה ירק מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ

1.המשיב 1 (להלן - האגודה) הינו מושב הרשום כאגודה שיתופית. במושב מתגוררות משפחות של חברי אגודה ושל מחזיקים במשקי עזר ובבתים מקצועיים (אלה האחרונים ייקראו להלן - המחזיקים). המבקשים נמנים על המחזיקים. בשנת 1996 התגוררו במושב 108 משפחות מן הסוג הראשון ו- 20 משפחות מן הסוג השני. החל משנת 1991, פעלה האגודה לביצוע תוכנית הרחבה, אשר במסגרתה תוקצינה יחידות קרקע עצמאיות חדשות לבני הדור הממשיך. בשנת 1993 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל (להלן - המועצה) החלטה בדבר כללים להקצאת מגרשים למטרת מגורים, בין היתר ביישובים הרשומים כאגודות שיתופיות. החלטה זו נודעה כהחלטה 612. על פי האמור בהחלטה, רשאית האגודה לבקש כי תינתן עדיפות להקצאת מגרשי מגורים לבני המקום. המבקשים ממלאים את תנאי הגדרתו של המונח "בן מקום". בשנת 1994 הגישה האגודה לאישור תוכנית הרחבה בהיקף של 109 יחידות מגורים. כמו כן, החליטה האגודה כי המגרשים יוקצו לחברי האגודה או למי מטעמם בלבד. יוער, כי בתחילה עשתה האגודה מאמצים להביא לאישורה של תכנית הרחבה בהיקף של 128 יחידות דיור, על מנת לאפשר הקצאת מגרשים גם למחזיקים, אולם הדבר לא עלה בידה. ביום 17.12.95, טרם אישורה של תוכנית ההרחבה הנזכרת, קיבלה המועצה את החלטה 737. החלטה זו החליפה את החלטה 612, ותחולתה הייתה מיידית. על פי החלטה זו, יוחכרו המגרשים בתוכנית ההרחבה למועמדים אשר יומלצו על ידי האגודה, בכפוף לסייגים מסוימים. במאמר מוסגר יצוין, כי החלטה 737 הוכרזה כבטלה על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות , פ"ד נו(6) 25), אם כי תחולתה של הכרזה זו לא הייתה גורפת. ביום 19.2.96 אושרה תוכנית ההרחבה (להלן - שלב א' של תוכנית ההרחבה).

2.משנוכחו המבקשים ואחרים הנמנים על קבוצת המחזיקים (יחד להלן - התובעים) כי אין כוונה להקצות להם מגרשים במסגרת תוכנית ההרחבה, הגישו תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת התובענה עתרו הם, בין היתר, לחייב את האגודה להקצות מגרשים גם לבני המקום שהינם צאצאים של המחזיקים. בשנת 1998, לאחר הגשת התובענה, אושרה הקצאה של מגרשים נוספים מעבר ל- 109 שכבר אושרו (להלן - שלב ב' של תוכנית ההרחבה). בקשה שהגישו התובעים לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת סעד חלופי, לפיו יוקצו להם מגרשים במסגרת שלב ב' של תוכנית ההרחבה, נדחתה. ביום 1.7.02 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' גדות) פסק דין, הדוחה את התובענה. משכך, אף פקע תוקפו של צו המניעה הזמני אשר ניתן במסגרתה של התובענה, ואשר כתוצאה ממנו הוקפאה הקצאתם של 6 מגרשים. המבקשים, הנמנים על חמש מתוך שבע משפחות התובעים המקוריות, הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין. בבקשה שלפניי מבקשים הם כי יינתן צו מניעה זמני, אשר יימנע את הקצאתם של 5 מתוך 6 המגרשים אשר טרם הוקצו. יצוין, כי הטעם להגשת בקשה זו ביום 4.2.03 הוא התחייבות אשר נתנה האגודה למבקשים, ולפיה תינתן להם התראה של 21 ימים טרם שתפעל האגודה להקצאת המגרשים. הודעה כאמור נמסרה למבקשים ביום 26.12.02.

3.כידוע, הכלל המעוגן בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הוא, כי לא בנקל תיעתר ערכאת הערעור לבקשתו של מערער למתן סעד זמני לאחר שתובענתו נדחתה. על מנת לזכות בסעד שכזה, חייב המבקש להראות כי קיים טעם מיוחד להגן על ענייניו שלו, על אף דחיית תביעתו על ידי הערכאה הדיונית. מששקלתי בדבר, נחה דעתי כי במקרה דנא ראוי להיעתר לבקשה. ראשית, הקצאת המגרשים תוביל למצב בלתי הפיך, ולמעשה תייתר את שמיעתו של הערעור. שנית, סבור אני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן סעד כאמור. הנזקים אשר עלולים להיגרם למבקשים מהקצאת המגרשים עולים על אלה שעלולים להיגרם לאגודה, למי מחבריה או לתושבי שכונת ההרחבה אם יינתן הסעד. אינני מקבל, בהקשר זה, את טענת האגודה לפיה ככל שייגרם למבקשים נזק הרי שיהיה הוא כספי בלבד. עם זאת, על מנת להבטיח למשיבים פיצוי בגין נזקים העלולים להיגרם להם עקב הסעד הזמני היה ויידחה הערעור, ראוי להתנות את מתן הסעד הזמני בכך שכל אחת מחמש המשפחות המבקשות תמציא למזכירות בית המשפט תוך 10 ימים ערבות בנקאית בסך של 50,000 ₪, צמוד למדד.

4.לפיכך, ניתן בזה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע שינוי פיסי, משפטי או תכנוני ב- 5 מתוך 6 מגרשי תוכנית ההרחבה ביישוב נווה-ירק, אשר הקצאתם הוקפאה כתוצאה מצו המניעה הזמני שניתן בבית משפט קמא. לא יופקדו הערבויות הבנקאיות תוך המועד שנקצב, יפקע צו המניעה הזמני. אם יופקדו הערבויות, יעמוד הצו בתוקף עד להכרעה בערעור. שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪ לעניין בקשה זו יחול על פי תוצאות הערעור.