ע"א 9348/03 אינפור טרוול אינטרנשיונל בע"מ נ. מדינת ישראל-משרד התקשורת

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט קלינג) אשר דחה את תביעת המערערת נגד המשיבה.

2.המערערת קיבלה בחודש דצמבר 1992 מאת המשיבה רשיון מיוחד להפעלת שירותי מידע קולי אנושי באמצעות הטלפון בתחום התיירות ותרבות הפנאי. המערערת הקימה מערך לאספקת שירות מידע טלפוני בהתבסס על קווי הגבייה, כאשר המידע ניתן תמורת תשלום. שירותי מידע קולי באמצעות טלפון ניתנו בישראל אותה עת על פי רשיון מיוחד ממשרד התקשורת ובהתאם לחוזי הפעלה בינם לבין חב' בזק. קווי הגבייה נודעו בשם קווי "056". בעקבות הפעלת שירותים אלה הגיעו תלונות רבות על שימוש פסול בקווי הגבייה לתכליות הנוגדות את תנאי הרשיונות ונוצרה עקב כך תדמית שלילית לשירותי המידע הקולי ולקווי הגבייה שהקידומת שלהם היא 056. בעקבות זאת הקים שר התקשרות ועדה ציבורית לבדיקת הנושא, אשר הגישה לו את המלצותיה בשנת 1994.

3.המערערת תבעה את המדינה על נזק שנגרם לה, לטענתה, בכך שהמדינה לא עשתה שימוש בסמכויות הנתונות למנוע פגיעה לא ראויה בקווי 056. בתביעתה היא טענה לקיום חובת זהירות על המדינה בקשר להפעלת סמכויות אלה, להפרתה של החובה, ולנזק שנגרם לה בעקבות הפרה זו. הדיון בפני בית המשפט המחוזי התייחס במשולב לשאלות האחריות והנזק. אשר לאחריות, בית המשפט פסק כי אין הוא מוצא שנתקיימה במדינה חובת זהירות בנסיבות מקרה זה. כן הוא קבע כי משמדובר בסמכות שבשיקול דעת, אין באי הפעלת הסמכות משום הפרה של חובת זהירות, שהיא מיסודות עוולת הרשלנות. כן בחן בית המשפט את עילת הנזיקין בגין היפר חובה חקוקה ופסק כי גם עילה זו אינה ישימה במקרה זה, משיסודותיה של העילה אינם מתקיימים כאן. כן נדחתה טענת המערערת כי נגרם לה נזק עקב השענותה והסתמכותה על ההנחה כי הרשות הציבורית תפעיל את סמכויותיה למנוע את השימוש הפסול בקווי הגבייה ועקב כך התקשרה בהתחייבויות כספיות שונות אשר הסבו לה נזק עקב מחדליה של המדינה. מששלל בית המשפט קיומה של אחריות על המדינה, לא ראה לנכון לבחון לעומקה את שאלת הנזק. עם זאת, הוא פירט, מעבר לנדרש, לטעמו, את מסקנותיו מהראיות שהובאו לענין זה. הוא קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת נזק שנגרם, כביכול, למערערת עקב מחדליה הנטענים של המדינה. כן לא הוכח קשר סבתי בין המחדלים הנטענים לבין הנזק הנטען.

4.בערעורה, מעלה המערערת טענות שונות ביחס לקביעות בית המשפט קמא לענין העדר אחריות המדינה. לטעמה, המדובר במקרה מובהק המקים חובת זהירות על הרשות הציבורית, אשר הופרה במקרה זה על דרך מחדלי המדינה באי קבלת החלטות וחוסר פעולה תקיפה לביעור ההתנהלות הבלתי חוקית שנהגה בשוק ספקי המידע אותה עת.

כן חזרה המערערת על טענותיה בדבר הפרת חובה חקוקה על ידי המדינה. היא הוסיפה עוד כי טעה בית המשפט בהתייחסו לשאלת הנזק. המשיבה העלתה טיעונים המבססים, לדעתה, את ההצדקה שבאי הטלת אחריות על המדינה בסוג כזה של עניינים; כן טענה כי אפילו היתה חלה עליה חובת זהירות, לא ניתן לראות בהתנהגותה במקרה זה משום הפרת החובה.

5.נתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של הצדדים בכתב, ולהדגשים שהובאו על ידם בטיעוניהם בעל פה, ובאנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור וזאת מהטעמים הבאים: הסוגיה של אחריות המדינה בנסיבות מקרה זה היא, אכן, סוגיה נכבדה שהתשובה לה אינה פשוטה, ופועלים במסגרתה שיקולים שונים של משפט ומדיניות משפט. עם זאת, איננו חייבים להיכנס לעומקה של שאלה זו וזאת מן הטעם הפשוט כי בית המשפט, וגם אם מעבר לצורך, נתן דעתו גם לסוגיית הנזק וקבע, ולו בתמצית, את מסקנותיו לענין זה על פי התשתית הראייתית שהונחה בפניו. אף שלא הרחיב דברים בענין זה, קביעותיו בשאלות הנזק הן מסקנות הבנויות על ניתוח פרטני וכולל של נושא זה על כל מרכיביו, והן משקפות בחינה של החומר שעמד בפניו בהקשר לשאלה האם הוכח כי המערערת נפגעה פגיעה כלכלית כלשהי עקב הליקויים בשימוש בקווי 056, והאם הוכח קשר סבתי בין נזקיה הנטענים לבין הליקויים האמורים בקווים. בית המשפט, אף שהאמין לעדותו של מנהל המערערת מר פזטל, לא מצא בדבריו ובשאר הראיות את ההוכחה הנדרשת לצורך ביסוס מרכיב הנזק בעוולות הנזיקין שעליהן הושתתה התביעה. בחינת אופי ההשקעה של המערערת הראה כי מדובר באיסוף מידע באמצעים פרימיטיביים, ולא הוכח כי שימוש בטכנולוגיה עמד בליבת הפעילות המתוכננת. כמו כן נקבע כי לא הוכח שהסיכויים והציפיות של המערערת נפגעו משהמידע שהיה ברשות המערערת היה חלקי, ולא ניתן הסבר משכנע כיצד היתה המערערת שורדת בעידן האינטרנט, ועל שום מה ולמה צרכנים היו נזקקים דוקא לשירותיה. המערערת עשתה שימוש מועט בגבייה באמצעות כרטיסי אשראי אשר יכלו להוות נתיב חלופי לשימוש בקווי הגבייה הטלפוניים 056, ולא הוכח בנימוקים משכנעים מדוע לא נערכה גבייה באמצעי חלופי זה.

נוכח קביעות אלה שהן בתחום העובדה, ונתונות, ככלל, לקביעת הערכאה הדיונית, אין מקום להתערבותנו בפסק הדין נשוא הערעור. שהרי, משלא הוכח מרכיב הנזק, שוב אין מקום וצורך להיזקק לבירור שאלת האחריות, נכבדה וחשובה ככל שתהא. בלא הוכחת נזק, מה לנו קביעות בענין אחריות לכאן או לכאן. דין התביעה ממילא להידחות.

נוכח האמור, דין הערעור להידחות. המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪