ע"א 9391/01 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ. פקיד השומה למפעלים גדולי

1.המבקשת היא חברה המספקת, בין היתר, גז במכלים לצרכנים הקשורים עמה. ביום 14.2.01 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופטת ב' אופיר תום), את החלק הראשון של פסק דינו לפיו לא הותר למבקשת לנכות את הוצאותיה בגין שערוך פיקדונות שהפקידו בידיה לקוחותיה (להלן - "פסק הדין החלקי") ולפיכך חויבה בתשלום מס. בעקבות פסק הדין החלקי הוציא המשיב למבקשת שומות ביניים בסך של 21,071,589 ש"ח. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המבקשת ועיכב את ביצוע פסק הדין החלקי עד למתן חלקו השני של פסק דינו. ביום 10.9.01 ניתן חלקו השני של פסק הדין ובעקבותיו הוציא המשיב למבקשת שומות בסכום כולל של 57,365,492 ש"ח. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה ל"המשך עיכוב ביצוע פסק הדין". בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 20.9.01, קבע כי ביצוע פסק הדין יעוכב "עד להגשת הערעור המלא, וזאת, על מנת לאפשר למערערת [המבקשת - י' ט'] ללמוד החלק השני ולהחליט על עמדתה לגביו". ביום 29.11.01, הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין השלם וכן בקשה לעכב את הביצוע עד למתן פסק דין סופי בערעור. המשיב השיב על הבקשה.

2.בבקשתה טוענת המבקשת כי לפי הוראות תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"), לבית המשפט שלערעור סמכות לדון בבקשה מכיון שהמבקשת פנתה תחילה לבית המשפט המחוזי שעיכב את הביצוע עד למועד הגשת הערעור. משמעות הדבר היא, לטענתה, כי בית המשפט דחה את בקשתה לעכב את הביצוע עד למתן פסק הדין בערעור ומכאן ש"הערכאה אליה על המבקשת לפנות בבקשה דומה הינה, לפי תקנה 468 הנ"ל, ערכאת הערעור" (בש"א 9343/96 בדיחי יהודה נ' מתתיהו מאיר (טרם פורסם)). לעצם הענין טוענת היא כי סיכויי הערעור טובים וכי הנזק שייגרם לה אם תאלץ לשלם את סכומי השומות גדול ואף בלתי הפיך. לענין זה טוענת היא שפעילותה העסקית נמצאת על פרשת דרכים בעקבות שאיפתה להשתתף במכרז הגז הטבעי במסגרת קונסצוריום של חברות וכן עקב השינוי שעתיד להתרחש במשטר הפיקדונות שהיה נהוג עד עתה. עוד מדגישה היא כי סכום המס הנדרש הוא כרבע מהונה העצמי וכי תשלומו בעיתוי הנוכחי "עלול לגרום, בודאות קרובה, לסיכול השתתפותה של המערערת במכרזי הגז הטבעי" ולפגיעה בתחרות במשק הגז בישראל. המבקשת ציינה כי היא מוכנה להעמיד "בטוחה נאותה להבטחת ביצוע פסק הדין, והכל כפי שימצא לנכון, אם ימצא לנכון, בית משפט נכבד זה".

בתשובתו טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה על הסף מן הטעם שהמבקשת לא פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעכב את ביצוע חלקו השני של פסק הדין. לעצם הענין טוען הוא כי הכלל הוא שחיוב כספי אינו ניתן לעיכוב. עוד טוען הוא כי המבקשת לא סיפקה תשתית עובדתית בדבר התוצאות שיהיו לביצוע פסק הדין בעת הזאת. כמו כן נמנעה המבקשת מלהביא פרטים בדבר מצבה הכלכלי, שלטענת המשיב הוא איתן. אשר לסיכויי הערעור טוען המשיב כי סוגיות דומות לאלה הנדונות בערעור נדונו בעבר בבתי המשפט המחוזיים, שהגיעו למסקנות דומות לאלה של בית המשפט המחוזי במקרה הנדון.

3.חזרתי ועיינתי בבקשתה של המבקשת ובתשובתו של המשיב. אכן, המבקשת בקשה לכאורה מבית המשפט המחוזי לעכב את ביצועו של החלק הראשון של פסק הדין, ולא הגישה בקשה נוספת ונפרדת לעכב את חלקו השני. אולם, מתוך האמור בבקשה ומתוך החלטתו של בית המשפט המחוזי משתמעת בבירור הכוונה לעכב את ביצוע פסק הדין השלם. לעצם הענין, מדובר בערעור מורכב המעלה שאלות שאין לדחותן בקש. כמו כן, יש להביא בחשבון את טענת המבקשת כי תשלום המס עתה עלול להביא להתמוטטותה. כאמור, דברים אמורים בדרישת תשלום של 57,365,492 ₪. אין זה דבר של מה בכך. עוד יצוין כי מועד הדיון בערעור נקבע בינתיים ליום 14.4.02, דהיינו בעוד חודשיים ומחצה. מכלול הנסיבות מטה, אפוא, את הכף לטובת עיכוב פסק הדין, בתנאי שהמבקשת תפקיד בטוחות נאותות.

4.לפיכך, אני מורה לעכב את ביצוע פסק הדין השלם עד שיינתן פסק הדין בערעור. תנאי לעיכוב הוא שהמבקשת תפקיד ערבויות בנקאיות בסך 10,000,000 ש"ח וכן ערבויות של צדדים שלישיים, להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי, על סך 10,000,000 ₪, תוך שבעה ימים מיום שתומצא לה ההחלטה.