ע"א 9576/08 עו"ד ישראל בכר ,מתוקף תפקידו ככונס נכסים על זכויות נ. בנייני

ערעור על החלטתה של המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה ( צ' פיגנבוים ), מיום 3.11.2008, שלא לפסול עצמה מלדון בעניינו של המערער, עו"ד ישראל בכר, בתוקף תפקידו ככונס נכסים על זכויות ס.מ.ב.ה השקעות בע"מ (להלן: הכונס והחברה בהתאמה).

1.

בקשת הפסילה הועלתה בתביעה שהגישה המשיבה נגד הכונס על חלקו הנטען בהוצאות שיפוץ שהיא מבצעת בבניין בו יש לחברה זכויות רשומות. הכונס הגיש בקשה לפסול את המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה בשל החלטתה מיום 25.8.2008, בה דחתה את בקשת הכונס לסלק את התביעה על הסף.

כאמור, דחתה המפקחת את בקשת הפסילה בנימוק כי בהחלטתה מיום 25.8.2008

התייחסה לנימוקי הבקשה לסילוק על הסף כפי שהועלו על ידי הכונס, אחת לאחת, המהוות טענות מקדמיות ולא לטענות הגנה אחרות, שכן טרם הוגש כתב הגנה. המפקחת ציינה בהחלטתה כי עילות התביעה טעונות ראיה ולפיכך דחתה את הטענה כאילו דעתה ננעלה באשר לתוצאות התביעה. המפקחת הוסיפה כי ככל שיש לכונס ביקורת לגבי הביסוס המשפטי של ההחלטה, עליו להגיש ערעור ואין בה כדי להקים עילת פסלות נגדה.

מכאן הערעור שלפניי.

2.

לטענת הכונס דעתה של המפקחת ננעלה לגבי המחלוקת בין הצדדים, עד כדי חוסר יכולת מוחלט לשנות את דעתה, ולכן יש להורות על פסילתה. הכונס מציין כי בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית גרידא באשר לסדרי קדימויות הנשייה, במסגרתה מנסה המשיבה "לקנות" קדימות לחוב דמי הניהול על פני החוב לנושה המובטח. לטענתו, בהחלטתה מיום 25.8.2008 קבעה המפקחת קביעות רבות שלא נדרשו לצורך הכרעה בבקשת הסילוק. בין השאר, כי הוצאות אחזקת הרכוש המשותף כמוהן כהוצאות הכינוס, אשר יש בה כדי להכריע את גורל התיק כולו, שכן מדובר בהכרעה בשאלה המשפטית העיקרית המצויה במחלוקת בין הצדדים, עד כי נראה שאין עוד טעם להמשיך את ההליך בפניה. יוצא מקביעה זו כי המערער ולא החברה (הסולבנטית), אשר כלל לא נתבעה), הוא אשר צריך לשאת בחוב הנטען, שהיא השאלה העומדת במחלוקת בתיק. עוד טוען המערער כי מקביעה נוספת של המפקחת יוצא כי חובה של החברה אינו נובע מהחוזה שנכרת בין הצדדים, אלא מכח היותה בעלת זכויות קנייניות בבית המשותף, וזאת בניגוד לטענות המשיבה בכתב התביעה. אף קביעתה של המפקחת כי חובתו של הכונס קמה מכח היותו הבעלים של היחידות בבית המשותף אינה רלוונטית לבקשת הסילוק. לדעתו, המפקחת פסקה כאילו הוכח קיומו של חוב, ולא היא. לטענת המערער המפקחת שמה עצמה בנעלי המשיבה. ניסיונה לקבוע הלכה בדבר מחויבות בעל תפקיד לפנות לנושיו ולברר את חובות החברה בגין הנכס מלמדת גם היא, לדעתו, כי המפקחת חרצה את דין התביעה. לפיכך מבקש הוא לפסול את המפקחת מלדון בעניינו.

3.

דין הערעור להידחות. עיון בערעור מעלה כי על אף הטענות בדבר גיבוש הדעה בתיק על ידי המפקחת ניכר כי בקשת הפסלות נובעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצונו של המערער מאי קבלת בקשתו לסילוק על הסף. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ראה למשל, ע"א 3805/07 סמעאן שוקחה נ' ג'ול שוקחה (לא פורסם, 30.12.2007)). במקרה דנן לא מצאתי יסוד לטענה כי ההחלטה שקיבלה המפקחת, בין אם צודקת או מוטעית, ולעניין זה אין אני נדרשת, לרבות נימוקי דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף, מקימה עילת פסלות באופן המעורר אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. נראה כי יש לתת משקל לדברי המפקחת בהחלטתה לפיה עילות התביעה טעונות ראיה, ולהסיק מהם כי טרם נתגבשה דעתה כנטען. דברים אלה משקלם רב גם נוכח חזקות אי התלות, היושר והמקצועיות החלות על המפקחת נוכח תפקידה, ושלא נסתרו במקרה דנן (י' מרזל, דיני פסלות שופט 84, 381 (2006)). לפיכך, אין מקום לומר כי דעתה של המפקחת ננעלה, כפי טענת המערער. יוצא, אפוא, כי חששו של המערער לקיום משוא פנים כלפיו אינו יוצא מגדר חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 19.3.2007)).

אשר על כן דין הערעור להדחות. משלא התבקשה תשובה אין

צו להוצאות.

הערעור נדחה.