ע"א 9656/08מדינת ישראל נ. ג'מאל עמיר קאזם חלף סעידי

1.

בהליך שלפני – בו ערעור וערעור שכנגד – נתבקש להורות על מחיקת חלק מהודעת הערעור שכנגד. בפסק-דינו של בית המשפט קמא (מיום 21.9.08) נדונה תובענת המשיבים 13-1 לפיצויים בגין נזק שנגרם להם, לפי הנטען, במעצרם על-ידי המערערת (מדינת ישראל). נקבע בפסק הדין, כי יש לשלם פיצויים למשיבים 7-1 בעוד שתביעת משיבים 13-8, נדחתה. ערעור המדינה לבית משפט זה הוגש כנגד משיבים 7-1 בעוד שמשיבים 13-8 צוינו אמנם בהודעת הערעור כמשיבים, אך בלא שנתבקש סעד כנגדם. המשיבים כולם הגישו ערעור שכנגד. חלקו של הערעור שכנגד נסוב סביב שיעור הפיצויים שנפסק למשיבים 7-1; חלקו האחר נסוב סביב דחיית תובענת משיבים 13-8.

2.

בבקשה למחיקת חלק מן הערעור שכנגד נטען על-ידי המדינה-המערערת, כי יש למחוק את הערעור שכנגד ככל שהוא מתייחס למשיבים 13-8. כך, אם בשל היותם "משיבים פורמליים" בלבד בערעור; אם בשל היעדר קיומה של זיקה מספקת בין הערעור שכנגד בעניין זה לבין הערעור העיקרי. המערערים שכנגד מתנגדים לבקשה זו וטוענים כי אין מניעה בדין להגשת ערעור שכנגד על-ידי משיבים פורמליים להליך. כן טענו כי קיימת זיקה מספקת לערעור נוכח זהות בסוגיות עקרוניות רבות הנוגעות למשיבים כולם. לבסוף נטען, לחלופין, כי קיימת הצדקה להארכת המועד להגשת ערעור עצמאי מטעם משיבים 13-8, היה ויקבע כי לא ניתן היה להגיש ערעור שכנגד.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הבקשה למחיקת החלק האמור מן הערעור שכנגד – ערעורם של משיבים 13-8 – להידחות. יצוין תחילה, כי בסבבי הטיעון שלפני הסכימה למעשה המערערת כי בסופו של יום אין מניעה עקרונית להגשת ערעור שכנגד, גם על-ידי משיב פורמלי, וזאת נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 56/66 בן זכרי נ' האון , פ"ד נ(2) 648, 657 (1966) והעובדה כי המערערת לא ביקשה לפטור אותה מהמצאת הערעור למשיבים 13-8 (וראו תקנה 412(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). מכאן, שהשאלה המרכזית הדורשת הכרעה בבקשה שלפני היא אם הערעור שכנגד הוגש "באותו עניין". תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. נכון הדבר כי לב ליבו של הערעור העיקרי נסוב סביב חיוב המערערת בפיצויים למשיבים 7-1 ואילו ערעורם שכנגדם של משיבים 13-8 נסוב על דחיית תובענותם. נכון גם, שאין זהות מלאה במלוא עילות הערעור של המערערת והמשיבים השונים. עם זאת, עניין אחד עובר כבריח תיכון בפסק דינו של בית המשפט קמא ונוגע לתובענה כולה והוא השלכת הדיונים השונים שנתקיימו בבית המשפט הגבוה לצדק בעניינם של המשיבים. בית המשפט קמא נתן משקל משמעותי לפסיקת בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניינים הנדונים. משקל זה הוביל הן למסקנה לפיה משיבים 7-1 זכאים לפיצוי והן למסקנה לפיה משיבים 13-8 אינם זכאים לפיצוי (בשל קיומו של מעשה בית דין לגביהם). על עניין זה משיגה, בין היתר, המדינה בטענה של חוסר קוהרנטיות (ראו סעיף 28 לערעורה); על עניין זה נסמך הערעור שכנגד, בין היתר, בכל הנוגע למשיבים 13-8. במצב דברים זה, ונוכח הקשר ההדוק שבין עילת הפיצוי העקרונית והתוצאה לגבי המשיבים כולם, מסקנתי היא כי קיימת זיקה מספקת בין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד מטעם משיבים 13-8 ואשר על כן דין הבקשה למחיקת חלק מן הערעור שכנגד, להידחות. נוכח מסקנתי זו, מתייתר ממילא הצורך לדון בהארכת המועד. אין צו להוצאות בבקשה זו. החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים שישבו בדין.