ע"א 9939/01 גליל מנחם נ. מימון ז'קלין

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת, וכנגדה – בקשה להארכת מועד להגשתו.

1.הערעור שבכותרת הוגש בהמשך להחלטת בית המשפט (כב' המשנה לנשיא השופט ש' לוין, והשופטים ד' דורנר וא' א' לוי) מיום 21.7.02 ברע"פ 9939/02. באותה החלטה, קבע בית המשפט כי ניתנת רשות לערער בשתי נקודות, אשר פורטו בהחלטה. ההחלטה ניתנה ביום 21.7.02. בית המשפט הורה בגידרה כי "אנו מבקשים מהיועץ המשפטי לממשלה להתייחס לסוגיות הכלליות לעיל בכתב, תוך 90 ימים מהיום (וימי הפגרה בכלל)".

הערעור שבכותרת הוגש ביום 30.9.02. הודעת הערעור מפנה בפירוש להחלטה מיום 21.7.02, ונסמכת עליה. המשיבה טוענת, כי הערעור הוגש באיחור, ועל כן דינו להימחק. המערערים מבקשים כי יוארך להם המועד להגשת הערעור, ומתנגדים לבקשה למחיקתו.

נקודת המוצא לדיון נמצאת בהוראת סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. הוראה זו קובעת, כי יש להגיש הודעת ערעור תוך 30 ימים מיום מתן הרשות לערער. להוראה זו ניתן לצרף את הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. הוראה זו קובעת, כי "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה." הואיל והיום האחרון לתקופה שהחלה ביום 21.7.02 היה יום 20.8.02, ויום זה היה ביום פגרה, יוצא כי היום להגשת הערעור, בהתאם להוראת סעיף 199 הנ"ל, היה יום 1.9.02. מכך עולה, כי הערעור שבכותרת הוגש באיחור של כ-30 ימים.

אין חולק, על כן, כי הערעור הוגש באיחור. השאלה העיקרית הנגזרת מכך היא, האם יש מקום להארכת המועד להגשת הערעור. לשאלה זו אפנה עתה.

3.המועד הקבוע בסעיף 199 הנ"ל לחוק סדר הדין הפלילי ניתן להארכה, כאמור בסעיף 201 לחוק, לפיו "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו-200". נראה לי, כי בנסיבות מקרה זה ניתן להעתר למבוקש, ולהורות על הארכת המועד המבוקשת. ביסוד עמדה זו טעמים אחדים, השלובים זה בזה.

(א) המדובר בבקשה של מי שהיו נאשמים בערכאה הדיונית, והרשעתם אושרה. הגישה המקובלת לעניין בקשה להארכת מועד מצד נאשם אינה דווקנית, ועל פיה, מקום בו מוגש ערעור על ידי נאשם, ".... יש להטות את כף המאזניים לטובת האינטרס של עשיית צדק ובירור האמת ככל שניתן. במקרה כזה עלינו להעדיף את זכותו של הנאשם למצות את ההליכים העומדים לרשותו עד תום - על זכאותו של הציבור לוודאות משפטית." (דברי כב' הרשמת מ' אגמון בבש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1)1; דברים אלה אושרו אך לאחרונה בהחלטת כב' השופטת דורנר בבש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, טרם פורסם). באותה רוח צויין בעניין שכטר, כי "איני סבורה כי ראוי לאפשר לטעות טכנית גרידא לחרוץ את גורלו של הנאשם, על אחת כמה וכמה בנסיבות כמו אלה שלנו שאין בהן התנהגות בלתי סבירה באופן קיצוני".

(ב) בחינת נתוני המקרה מחזקת גישה זו בנסיבות המקרה דנן. אין מדובר באיחור רב. הדברים אמורים במיוחד בנסיבות מקרה זה, בו הוגשה הודעת הערעור בטרם חלף המועד להגשת עמדת המדינה על פי החלטת כב' בית המשפט מיום 21.7.02. יוצא, כי אין באיחור ובמידתו כדי לגרום לתקלה דיונית, כדי להאריך את ההליכים יתר על המידה או כדי לפגוע פגיעה ממשית במשיבה.

(ג) זאת ועוד, מעצם מתן הרשות לערער בסוגיות שהותוו, עולה כי קיימות בפי המבקשים טענות הראויות להתברר במסגרת הערעור. במצב זה, בו לא ניתן לשלול מעיקרם את סיכויי ההליך, מתחזקת במידה ניכרת הנטייה היסודית לחייב מתן ארכה למי שהורשע בפלילים לצורך מיצוי הליכי הערעור (ראו עניין שכטר הנ"ל. כן ראו ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353).

(ד) אשר לסיבת האיחור, עולה מן הבקשה שבפניי כי מקורו של האיחור בטעות בדין שטעה ב"כ המערערים. טעות זו עניינה בתחולתה של הפגרה על ההליך שבכותרת, אשר אינו הליך אזרחי, כי אם הליך פלילי שנפתח בדרך של קובלנה פרטית. טעותו של בא כוח המבקשים נגעה לסיווגו של ההליך – אזרחי או פלילי. ספק בעיני האם יש ממש בטענת המבקש, הקושרת בין טעות זו לבין הוראת בית המשפט בהחלטתו מיום 21.7.02 כי ימי הפגרה לא יימנו בכל הנוגע להגשת תגובת היועץ המשפטי לממשלה. בשים לב לסוגיות העולות בבקשת הרשות לערער, ואשר עניינן היסודות של העבירה של הוצאת לשון הרע – להבדיל מן האחריות האזרחית בגין לשון הרע – מתחזק הספק בדבר סבירותה של הטעות. מן הפסיקה גם עולה, כי אין בטעות מסוג זה, כשלעצמה, כדי להצדיק בהכרח מתן ארכה (ראו החלטת כב' השופטת דורנר בבש"פ 7405/00 בירמן נ' כהן, תקדין עליון 2000(4) 319).

חרף כל אלה, איני סבור כי ניתן לתייג את הטעות כהתנהגות "בלתי סבירה באופן קיצוני" של ב"כ המערער, אשר הגיש את הערעור ביום האחרון למועדים על פי שיטתו (השגויה), המחילה על הליך זה את מלוא תקופת הפגרה. הניסיון מלמד, כי טעויות לעניין תחולתה של הפגרה, אף שהן ניתנות למניעה, אינן דבר יוצא דופן או נדיר, ואף כי בשקידה סבירה ניתן למנען, הרי שעדין איני סבור כי הן משתייכות למשפחת המקרים, המצומצמת מטבעה, של התנהגות החורגת מכל אמת מידה מקובלת, ואשר ניתן להגדירה כ"בלתי סבירה באופן קיצוני" באופן שתוביל לדחיית הבקשה לארכה של נאשם בפלילים.

(ה) לכך יש להוסיף, כי בנסיבות הענין אין בהיעתרות לבקשה משום פגיעה ממשית בציפיות לגיטימיות של בעל הדין שכנגד. אכן, שלא כרגיל בהליכים פליליים, אין בעל הדין שכנגד במקרה זה המדינה, כי אם בעל דין פרטי, אשר יזם את פתיחת ההליך על דרך של קובלנה פרטית. עם זאת, אין בכך כדי ליצור למשיבה בנסיבות העניין ציפיות לגיטימיות, המחייבות את מחיקת ההליך ודחיית הבקשה לארכה. במקרה הרגיל בו חולף המועד להגשת ערעור, הקבוע בדין, עשוי בעל הדין שכנגד לגבש ציפיה כי לא יוטרד עוד בהליך, שכן משחלף המועד, ולא הוגש ערעור, ההנחה היא כי בעל הדין שכנגד ויתר על זכותו החוקית למצות את הליכי הערעור. אין עובדות המקרה שבפניי דומות למקרה הטיפוסי. המשיבה הועמדה על כוונת המערערים לתקוף את פסק דינו של בית משפט קמא, בעצם בקשת הרשות לערער, אשר הוגשה כדין ובמועד. המדובר בכוונה אשר יצאה מן הכוח אל הפועל, ומשמיעה בבירור כי המבקשים אינם מוותרים על זכותם לערער. זאת ועוד, הרכב של בית משפט זה החליט על מתן רשות לערער. במצב זה, בו זכות הערעור אינה זכות כללית הקבועה בדין, אלא זכות ספציפית, אשר ניתנה למבקשים לאחר דיון לגופו של עניין ולאחר שבית המשפט השתכנע כי יש מקום לאפשר ערעור בנקודות מסויימות, קשה עד מאד להסיק ויתור על זכות הערעור מכך שהערעור אינו מוגש במועד. מסקנה כזו אף אינה מתיישבת ממעמדה של זכות הערעור כזכות חוקתית (ס' 17 לחוק יסוד: השפיטה). דומה דווקא וכי בערעור פלילי הנטל לבסס מצג בדבר ויתור כאמור לא יהא נטל קל. במקרה זה, בו האיחור לא היה רב יחסית מצד אחד, ובו הערעור הוגש ממילא בתוך התקופה להתייחסות המדינה לעניינים בהם ניתנה הרשות לערער, איני סבור כי המשיבה יכלה, באופן סביר, לסבור כי המבקשים ויתרו על זכותם לערער, ולפתח, על יסוד סברה זו, ציפיה ראויה להגנה כי ערעור כאמור לא יוגש.

(ו) אשר לפסיקה אליה מפנה המשיבה, עיינתי בפסיקה זו. לא מצאתי בה מקרה הדומה למקרה שבפניי, בו בקשת הארכה היא מצד הנאשם. גם לא מצאתי בה התמודדות עם ההלכות החדשות הנוגעות לטעות משפטית כעילה למתן ארכה (ראו, למשל, בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702). אשר לניסיונה של המשיבה לסייג את תחולתה של הילכת שכטר במקרים בהם מוגשת קובלנה פרטית, הרי שאינני רואה לכך מקום. הלכה זו מבוססת על האיזון החדש הטמון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל השלכותיו על ההליך הפלילי. היא מבוססת על חומרתו של ההליך הפלילי, מנקודת מבטו של הנאשם. חומרה זו אינה משתנה גם כאשר ההליך הפלילי ניזום על ידי קובל פרטי. יש להעיר, כי ביד הקובל הפרטי לפעול להגנת עניינו גם בדרך של הליך אזרחי. במסגרת זו, האיזונים עשויים להיות שונים, וההגנה על ציפיתו של התובע גדולה יותר. אכן, בהליך האזרחי, להבדיל מן ההליך האזרחי, ישנה דרישה לטעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשת הליך, דרישה אשר אינה עולה בהליך הפלילי (ראו תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לעומת זאת, קובל הבוחר ללכת בדרך של הליך פלילי, צריך להביא בחשבון כי הפגיעה היתרה העלולה לנבוע מהליך כזה בנאשם, משליכה גם על סדרי הדין, לרבות בכל הנוגע לבקשות להארכת מועד, וגורמת לכך שניתנות לנאשם זכויות דיוניות, אשר לא תמיד ניתנות למתדיין בהליך אזרחי.

לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי לדעתי בנסיבות מקבילות של טעות, אשר גורמת לאיחור בהגשת ערעור אזרחי, לאחר חלוף המועד להגשתו ובעקבות מתן רשות לערער, נראה לי כי תהא נטייה ניכרת להכיר בקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה, המבוסס, בין היתר, על קיומה של טעות ועל העדר ציפיה ממשית של בעל הדין שכנגד כי ערעור לא יוגש לאחר שניתנה רשות ספציפית להגשתו. לכן, אפילו על פי אמת המידה הנהוגה בהליכים אזרחיים, ואשר אינה חלה במקרה שבפניי, בנסיבות מקרה כגון זה שבפניי ניתן היה לשקול בחיוב בקשה להאריך את המועד בנסיבות מקרה כגון זה שבפניי.

סופם של דברים, בשוקלי את אינטרס המבקשים למצות את ההליך לגופו, לאחר שניתנה להם רשות לערער, ולמולו את אינטרס המשיבה, המבקשת להיאחז באיחור בו הוגש הערעור על מנת למנוע את בירורו לגופו, ובתיתי דעתי למהות ההליך כהליך פלילי, הגעתי למסקנה כי יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור. בכל תוצאה אחרת טמונה פגיעה בלתי מידתית במבקשים, אשר אין לה הצדקה בנסיבות המתוארות לעיל.

לפיכך, אני נעתר לבקשה, ומורה על הארכת המועד להגשת הערעור, עד ליום הגשתו בפועל. בהתאם לכך, לא יימחק הערעור שבכותרת, וההליכים בו יימשכו כסידרם. בנסיבות המקרה, איני עושה צו להוצאות בבקשות שבפניי.