ע"א 9976/04 פלוני נ' פלוני

1.

ביום 3.11.04 הוגש ערעור פסלות שופט לבית-משפט זה וחויב באגרה ועירבון. המבקש-המערער עותר בבקשה להחזרת האגרה ששילם ולפטור מעירבון. טענתו היא, כי היות וההליך בו נתבקש השופט לפסול עצמו היה הליך שעל פי אמנת האג, הרי שחל בנדון סעיף 22 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 (להלן: החוק), ולפיו "לא יידרשו כל ערבות או פיקדון יהא תיאורם אשר יהא, כדי לערוב לתשלום עלויות, הוצאות בהליכים שיפוטיים או מינהליים במסגרת אמנה זו". מכאן, לדעת המבקש, שיש לפטור אותו מחובת תשלום אגרה והפקדת עירבון. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אין ממש בערעור הפסלות. עוד היא מוסיפה, כי כל הליכי המבקש שלפי אמנת האג נדחו וממילא אין יסוד לבקשתו זו.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. אין חולק, כי לו היה ההליך דנן במסגרת הליכים על פי אמנת האג הקבועים בחוק, הרי שלא היה מקום לתשלום אגרה ועירבון כאמור בסעיף 22 לחוק. אלא מאי? שלהליך שבפני יש שני מאפיינים המכרסמים לכאורה במסקנה זו במסגרת יישומה בנסיבות המקרה: האחד , העובדה כי המדובר בהליך של ביטול פסק-דין שניתן על פי אמנת האג והחוק ולא בהליך העיקרי עצמו;

השני , העובדה כי המדובר בהליך ערעור על החלטה בעניין פסלות שופט. כלום יש בשני נתונים אלו בכדי לשנות מתחולת סעיף 22 לחוק על המצב שבפני? על מנת ליתן תשובה לשאלות אלו, יש לפנות אל תכליתה של הוראת סעיף 22 לחוק.

3.

אכן, נראה כי המחוקק סבר כי אין מקום להטיל מגבלות פיננסיות על הגישה לערכאות בכל האמור לחוק, וזאת בשים לב לצורך למנוע מצב בו האמנה והחוק לא מקוימים בשל חסם פיננסי על יכולתו של בעל דין לגשת לבית המשפט (ראו גם סעיף 22 לאמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית 1991, כתבי אמנה 31 עמ' 43, להלן: האמנה). ביטוי נוסף לכך נמצא למשל בהיות ההליך מהיר ובעל סדרי דין מיוחדים (ראו למשל תקנה 295 י"ג וכן תקנה 295 י"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) הקובעות מועדים מיוחדים למתן פסק-דין והגשת ערעור על פי החוק). ביטוי אחר לכך מצוי בתקנה 295 ט"ו הקובעת כי "רשות שיפוטית לא תדרוש ערובה, התחייבות עצמית או ערבות של צד ג' לתשלום הוצאות הכרוכות בהליכים על פי האמנה, לרבות בקשות ביניים במסגרת התביעה והליכים לפי תקנה 295 י"ד".

4.

על רקע זה נראה לי, כי גם הליך לביטול פסק-דין שניתן על-פי האמנה (והושג במרמה, לטענת המערער) ראוי הוא שיכנס תחת כנפיו של החוק באשר להיעדר הצורך בתשלום אגרה ועירבון. אמת, יכול והליך מעין זה יהא בעל אופי "לוויני" לחוק ומטרותיו, אולם כנקודת מוצא, ועל מנת שלא לסכל את תכלית החוק והאמנה עצמה, ראוי הוא לדעתי לפרש באופן רחב את ההגדרה של "הליך" שבמסגרת החוק לצרכי אגרה ועירבון. מכאן, שאין כעיקרון לשלול את תחולת סעיף 22 על ההליך המתנהל בבית משפט קמא.

5.

שאלה סבוכה יותר לדידי היא השאלה אם נכון הוא לראות בטענת פסלות שופט - והערעור עליה - המתעוררים במסגרת "הליך" שעל פי החוק, ככלולים במסגרת תכליתו של סעיף 22 לחוק. זאת, שכן המדובר בהליך בעל אופי מיוחד: מחד , המדובר בהליך נפרד מן הסכסוך העיקרי המתברר בין הצדדים לתיק. השאלה המתבררת במסגרתו היא שאלת כשירותו הספציפית של השופט לשבת בדין ולא השאלה בגינה נפתחה התובענה מלכתחילה. מאפיין זה מוביל לאפיוני משנה נוספים ובהם השאלה איזה ראיות קבילות בהליך הפסלות, מיהו המכריע בהליך הפסלות, מי יכול שיהיה צד להליך הפסלות וכיוצא בזה שאלות ובעיות (ראו והשוו למשל ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ג(2) 599). מכאן, לכאורה, שהליך פסילת שופט נפרד מההליך העיקרי, ואין בפטור מאגרה ועירבון בהליך העיקרי בכדי להפטיר גם את בקשת הפסילה או הערעור על ההחלטה בה. מאידך , ברור כי שאלת הפסלות היא שאלת כשירותו של השופט לשבת בדין בהליך הקונקרטי. אין קיום לטענת פסלות שופט באופן אבסטרקטי. אין "תביעה" לפסילת שופט אלא שבאופן אינהרנטי, הבקשה לפסילת שופט היא בקשה שלא ידון בהליך ספציפי. מכאן למשל, שבנפול ההליך נופלת ממילא עילת הפסלות (ראו למשל ע"א 7552/99 קיבוץ כרמים נ' הילד משה עדי (לא פורסם)). מכאן, לכאורה, שיש לראות כל בקשת פסילה ככרוכה לבלתי הפרד בהליך בו היא מתעוררת. אם מופטר ההליך ובעל הדין שבו מאגרה ועירבון, מוצדק הוא, על כן, לפטור גם את בקשת הפסלות ואת הערעור עליה.

6.

מבין שתי אפשרויות פרשניות אלו, שוכנעתי כי לעניין החוק והמקרה שבפני, ראוי הוא לראות בבקשת פסילה ובערעור עליה כחלק מן ההליך העיקרי לצרכי אגרה ועירבון. מכאן, שבשל הפטור שבהליך העיקרי - אגרה ועירבון, תופטר גם בקשת הפסלות או הערעור עליה. ביסוד מסקנתי זו מונחת תכליתו של סעיף 22 לחוק מזה, ומהותו של הליך הפסלות מזה. אכן, התכלית של מניעת חסמים פיננסיים לבעלי דין במסגרת הליך על פי החוק צריך שתחול גם על טענות פסלות והערעור עליהן. אין להפריד את השאלה אם יכול השופט הספציפי להכריע בדין בלא חשש ממשי למשוא פנים (כאמור בסעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) מן המטרות האחרות של ניהול ההליך על פי החוק. אם ראוי הוא שלא להקשות על בעל הדין בהליך העיקרי על פי החוק, קל וחומר שאין להקשות עליו במסגרת הליך מקדמי ויסודי לעצם ההכרעה בהליך העיקרי, היא שאלת פסילת השופט מלישב בדין. חיזוק למסקנתי זו מוצא אני בלשונו של סעיף 22 לחוק הקובעת, כאמור, כי העירבון או הפיקדון לא ידרשו "כדי לערוב לתשלום עלויות, הוצאות בהליכים שיפוטיים או מינהליים במסגרת אמנה זו". צא ולמד, שהמחוקק כיוון לכך שלא ישא בעל דין בהוצאות ניהול הליך על פי החוק והאמנה - בין הליך עיקרי ובין הליך ביניים, כגון בקשה לפסילת שופט או ערעור עליה.

7.

התוצאה היא, על כן, כי יש לפטור מאגרה ועירבון ערעור פסלות על החלטת שופט בבקשת פסילה שניתנה במסגרת הליך שעל פי החוק. מכאן, שהאגרה ששולמה בהליך זה תוחזר למבקש ומופטר הוא מהפקדת העירבון. למותר לציין, כי איני מביע כל עמדה בשאלת הפסלות לגופה או בסיכויי הערעור.