על"ע 1631/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ. מוחמד סמארה,ע

השופט א' א' לוי:

1.בקובלנה שהגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב לבית-הדין המשמעתי המחוזי נטען, כי המערער, עו"ד מוחמד סמארה, ייצג לקוח לגבייתו של חוב. החל משנת 2000 גבה המערער, על חשבון החוב, סכום של כ-16 אלף ש"ח, אותם לא העביר ללקוחו. המערער התגונן בטענה כי קיזז סכום זה כנגד שכר טרחה שחב לו לקוחו בגין שירותים משפטיים אחרים שהעניק לו. מנגד, טען הועד המחוזי כי המערער עשה זאת מתוך כוונה לשלוח יד בכספיו של הלקוח. על רקע כל אלה, יוחסו למערער עבירות של עיכוב כספים שלא כדין ושליחת יד בכספי פיקדונות, הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, עשיית מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין.

2.בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר עליו השעיה של חברותו בלשכה ל-5 שנים, השעיה על תנאי, והוא חויב בתשלום הוצאות ללשכה. בית-הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעורו של המערער בחלקו, כאשר זיכה אותו מעבירה של שליחת יד בכספי לקוח, הואיל והיה סבור כי במערער לא התקיימה כוונה לבצע עבירה זו, ובלשון המקור: "אני בדעה שיש... לזכות את [המערער] מעבירה של שליחת יד בכספים מחוסר הוכחת מחשבה פלילית שהתכוון לשלוח יד בכספים. מכל מקום אני מניח שהוא פעל בתום לב והיה סבור שמותר לו לקזז את חוב שכר הטרחה" (ראו עמ' 10 לפסק-הדין). בעקבות כך התקבל גם ערעורו של המערער כנגד העונש, ותקופה ההשעיה בפועל הועמדה על 8 חודשים.

3.שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (על"ע 1631/06), מבקש הועד המחוזי לבטל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, להחזיר את פסק-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי על כנו, ולהחמיר בעונשו של המערער. בערעור האחר (על"ע 1744/06) עותר המערער להקל בעונש שהושת עליו.

4.המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים והובאה להכרעתנו, סובבת סביב פרשנותו של כלל 40 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, בזיקה לסעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין התש"א-1961. סעיף 88 לחוק קובע, כי "להבטחת שכר-טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך-הדין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידיו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח ... ובלבד שהגיש תביעה על שכר-טרחתו, או הוצאותיו, תוך 3 חודשים מהיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". העולה מלשונו של סעיף זה הוא, כי בצד ההכרה בזכותו של עורך דין לעכב תחת ידו כספי פיקדונות של לקוח, הוא חייב להודיע ללקוח על קבלת הכספים וההחלטה לעכבם, מאחר ולזה שמורה הזכות להתנגד לעיכוב, ובמצב זה תרופתו של עורך הדין בהבאת המחלוקת להכרעתו של בית המשפט.

את הוראתו של סעיף 88 לחוק משלים האמור בסעיף 40 של כללי האתיקה, לאמור:

"(א) עורך-דין חייב להודיע ללקוחו ולהעביר כל סכום כסף שקיבל עבורו, תוך זמן סביר מעת קבלתו.

(ב) עיכב עורך-דין, על פי דין, סכומי כסף שקיבל עבור לקוחו, או ניכה, על פי הסכם, כספים מתוכם, יודיע על כך ללקוח תוך זמן סביר " (ההדגשה הוספה).

סעיף 40 של כללי האתיקה עוסק אמנם בזכותו של עורך-הדין לעכב כספי לקוח כפי שנקבע בסעיף 88 לחוק, אולם הדבר הותנה בשניים: קיומו של הסכם קיזוז והודעה על הקיזוז ללקוח תוך מה שהוגדר כ"זמן סביר". הסדר זה שבדין הגיוני הוא, הואיל ועורך-דין בייצגו את לקוחו אינו פועל כדי לממש את זכויותיו-שלו, אלא של הלקוח, ואך ברור הוא כי זה האחרון זכאי לקבל, ובזמן-אמת, דיווח מלא על הפעולות שבוצעו בשמו, ומקל וחומר על כספים שנגבו עבורו. אכן, נקבע כי עורך הדין רשאי לנכות מתוך סכום הפיקדון את שכרו, אולם הדבר הותנה בקיומו של הסכם, וגם אז מוסיפה לחול על עורך הדין חובת הדיווח על הניכוי.

המערער אינו מחזיק בהסכם קיזוז, אולם בית הדין המשמעתי הארצי סבר כי הסכם מסוג זה אינו חייב להיות מתועד בכתובים בלבד, וניתן להסתפק בהסכם שגיבשו הצדדים על-פה. לא ראיתי צורך לעסוק בפרשנות זו, הואיל וגם אם נכונה היא, ההסכם לו טען המערער התגבש מספר שנים לאחר שהכספים התקבלו אצלו , וכל אותה עת לא ידע הלקוח דבר על כך. בסוגיה זו – ההודעה ללקוח – הכריעו שתי ערכאות קמא לחובת המערער, לאמור, הוא לא הודיע ללקוח על קבלת הכספים ועל החלטתו לנכות מהם את שכרו. עובדה זו בשילוב עם הזמן שחלף עד שהלקוח נחשף לאמת, עונה לא רק על היסוד הפיסי שבעבירה של שליחת יד, אלא גם מבססת את היסוד הנפשי.

אשר על כן, אנו מחליטים לקבל את ערעורו של הוועד המחוזי, לבטל את פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, והרשעתו של המערער תעמוד במתכונת שנקבעה על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי.

5.באשר לעונש - בא-כוח הוועד המחוזי רואה בחומרה רבה את התנהגות המערער, ולהשקפתו זהו מסוג המקרים בהם ראוי להורות על הפסקת חברותו בלשכת עורכי-הדין. אנו שותפים לדעה כי התנהגותו של המערער לא היתה ראויה, אם לא למעלה מכך. אולם, נוכח גילו המתקדם, מצב בריאותו הלא-תקין, והנזק שהמיטה עליו חשיפת הפרשה הנוכחית בקהילה בה הוא פועל כל השנים, סברנו כי זה אינו המקרה המתאים למיצוי הדין. נהפוך הוא, התרשמנו כי המערער הפנים את הלקח הנדרש, ועל כן החלטנו למתן קמעא את העונש שהושת עליו, ולהעמיד את תקופת ההשעיה בפועל בה ישא על 30 חודשים, ואת תקופת ההשעיה על-תנאי על שלוש שנים. החיוב בהוצאות שנקבע בבית הדין המשמעתי המחוזי – נותר על כנו.