על"ע 1905/06 דוד ראש נ. לשכת עורכי הדין

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בקרית-גת בעבירות של סחיטה באיומים ושימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 420 ו-428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בעקבות כך נגזר לו 15 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 20,000 ש"ח. כנגד פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, וערעורו תלוי ועומד.

2.עם מתן פסק-דינו של בית משפט השלום, הגיש וועד מחוז דרום של לשכת עורכי-הדין לבית-הדין המשמעתי המחוזי בבאר-שבע, בקשה להשעייתו הזמנית של המבקש מחברותו בלשכה, לפי סעיפים 53, 61(3) ו-78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בתאריך 13.11.05 קבע בית הדין, בין היתר, כי העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות שיש עימן קלון, וכי "השילוב של חומרת העבירות, ביצוען על רקע כלכלי, השתרעותן על פני תקופה ארוכה והעובדה שבוצעו כנגד חבר אחר למקצוע, מלמד כי [ המבקש ] לא יוכל לשמש כעורך-דין, עם התדמית החיובית והמהימנות המוחלטת הכרוכים בכך". לבסוף, ציין בית-הדין, כי להתרשמותו סיכויי הערעור שהגיש המבקש להתקבל הנם נמוכים ביותר, וגם מטעם זה יש להיענות לבקשת הוועד המחוזי.

3.לבקשת המבקש, עוכב ביצוע ההשעיה לפרק זמן של 30 ימים, במהלכם הוא הגיש ערעור לבית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין, מלווה בבקשה לעיכוב נוסף של השעייתו הזמנית.

בערעורו טען, כי קביעתו של בית-הדין קמא ביחס לסיכויי הערעור היא שגויה. כן טען, כי בית-הדין המחוזי התעלם מהוראתו של סעיף 80(ב) לחוק לשכת עורכי הדין הקובע בזו הלשון: "הואשם עורך-דין בפלילים בשל מעשה או מחדל המשמש עילה גם לדיון בפני בית-דין משמעתי לפי פרק זה, רשאי

בית-הדין המשמעתי להפסיק את דיוניו עד למתן פסק סופי בפלילים". מכוח הוראת סעיף זה, הטעים המבקש, היה על בית-הדין להשעות את הדיון בעניינו עד להכרעה בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי. המבקש הוסיף וטען, כי השעייתו עלולה לפגוע קשות בפרנסת משפחתו אשר סבלה רבות מההליכים שהתנהלו ומתנהלים כנגדו.

4.בהחלטתו מיום 31.1.06 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורו של המבקש. בית-הדין קבע, כי במהלכים שנקטה הלשכה לשם השעיית המבקש, היא נהגה כדין ובהתאם לסמכויות שהוקנו לה בחוק, וכי משעבר המבקש עבירות פליליות שעה שעסק במקצוע עריכת הדין, הוא הפר את הנורמות המקצועיות המקובלות, ועל כן, בדין הושעה משורות הלשכה. בית-הדין הוסיף וציין, כי שאלת סיכויי הערעור שהגיש המבקש להתקבל כלל אינה רלוונטית לעניין השעייתו הזמנית, שכן אין בית-הדין נדרש למלא את תפקידו של בית-המשפט הדן בערעור, ודי לו בקיומה של קביעה שיפוטית לפיה ביצע המבקש את העבירות שיוחסו לו. לבסוף צוין, כי אין חולק על כך שהשעייתו של המבקש מן הלשכה תגרום לו לנזק, אולם מנגד, אין להמעיט בחומרת הפגיעה שפגע המבקש במתלונן ובציבור עורכי-הדין.

כנגד החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה, ובמקביל, עתר לעכב את ביצוע השעייתו הזמנית עד להכרעה בערעור.

5.בבקשה לעיכוב ביצוע ההשעיה טוען המבקש, כי הסעיף הרלוונטי לעניינו הינו סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי: "עונש שהוטל על ידי בית-הדין משמעתי... לא יבוצעו כל עוד אפשר לערער על פסק-הדין, ואם הוגש ערעור - כל עוד לא תמו כל ההליכים בעניין". משכך, מטעים המבקש, כל עוד הערעור שהוגש מטעמו לבית-המשפט המחוזי טרם הוכרע, לא היה ניתן להשעות את חברותו בלשכה. עוד טוען המבקש, כי ייגרם לו נזק כבד כתוצאה מאי-עיכוב ביצוע השעייתו הזמנית, באשר גם אם יתקבל ערעורו והשעייתו הזמנית תבוטל – אפשרות שהינה, לגרסת המבקש, סבירה ביותר – יגרום הדבר לפגיעה חסרת תקנה במוניטין המקצועי שלו, ויהפוך את הערעור לחסר משמעות. לבסוף, טוען המבקש, כי הנזק הכלכלי והמקצועי העשוי להיגרם לו, והעובדה שלא נשקפת ממנו סכנה לציבור, מחייבת לבטל את השעייתו הזמנית עד להכרעה בערעור.

6.בתגובתה לבקשה מיום 7.3.06, נסמכת המשיבה על סעיף 78(ו) לחוק, הקובע: "ביצועה של החלטה על השעיה זמנית או על פרסום השעיה זמנית על פי סעיף זה לא יעוכב בשל כך בלבד שאפשר עוד לערער על ההחלטה או שעוד לא תמו כל ההליכים בערעור שהוגש". לטענת המשיבה, די באמור בסעיף זה כדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. המשיבה מוסיפה וטוענת – על יסוד פסיקה קודמת של בית-משפט זה – כי העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות חמורות שיש עימן קלון, ומשכך אין לשעות לטענותיו בדבר הנזק שייגרם לו בשל ההשעיה הזמנית. עוד טוענת המשיבה, כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש להתקבל הינם נמוכים ביותר. באשר לטענת המבקש לפיה השעייתו הזמנית מהווה פגיעה קשה בחופש העיסוק שלו, גורסת המשיבה, כי זכותו של המבקש לעסוק בעריכת-דין נסוגה מקום בו בוצעו על ידו עבירות כה חמורות, המוכיחות כי הוא אינו עומד בסטנדרטים של יושר והגינות המצופים מעורך-דין. המשיבה אינה חולקת על כך שהשעייתו של המבקש עלולה לגרום לו ולמשפחתו נזק כבד, אולם, לטעמה, עיכוב השעייתו של המבקש תסב נזק כבד יותר לכלל הציבור ולקהל עורכי-הדין.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו הן אלו הקבועות בסעיפים 78(ב) ו-78(ו) לחוק לשכת עורכי-הדין, המתייחסות ספציפית לסנקציה של השעיה זמנית. סעיף 78(ב) קובע, כי בית-דין משמעתי מחוזי רשאי להשעות זמנית מן הלשכה עורך-דין שהורשע בעבירה שיש בה משום קלון. ובאשר להשלכות של הגשת ערעור כנגד החלטה זו, קובע סעיף 78(ו): "ביצועה של החלטה על השעיה זמנית... לא יעוכב בשל כך בלבד שאפשר עוד לערער על ההחלטה או שעוד לא תמו כל ההליכים בערעור שהוגש".

באשר ליתר טענותיו של המבקש. מטרתו של מנגנון ההשעיה הזמנית היא לשמור על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור, ובכלל זה מערכת המשפט, לקהל עורכי-הדין. בבסיסו של מנגנון זה מונחת התפיסה כי על עורך-הדין, המשמש בשירות לקוחותיו ומהווה עזר לבית-המשפט, להיות אמון על שמירת החוק ולגלם בהתנהלותו רמה אתית ומוסרית ההולמת את מקצועו ומעמדו (השוו: על"ע 19/88 אברהם איזמן, עורך-דין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב , פ"ד מב(4) 377, 381; על"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב , פ"ד לט(1) 75, 83; על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב נ' פלוני , פ"ד מה(4) 729, 733). אמת, אין להתעלם מכך שבמקרה שלפנינו, הרשעתו של המבקש טרם הפכה חלוטה, שכן הערעור שהוגש מטעמו לבית-המשפט המחוזי עודו תלוי ועומד. יתרה מכך, ברור גם כי השעיה – ולו זמנית – טומנת בחובה פגיעה בלתי מבוטלת בפרנסתו של מי שהושעה, ואף עלולה להיות לה השפעה על יכולת השתכרותו בעתיד. ברם, מדובר במבקש שנמצא כי חטא בביצוען של עבירות חמורות - הוא ניסה לסחוט עורך-דין אחר, ולשם כך טרח ואסף מידע ומסמכים על פעילות קורבנו, עליו הוא איים בפגיעה בגופו, בחירותו, בשמו הטוב, בפרנסתו ובפרטיותם שלו ושל בני משפחתו. מבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, או לעניין סיכויי הערעור שהוגש על החלטת בית-הדין הארצי לבית-משפט זה, ברי כי הרשעה בעבירות מעין אלה מטילה צל כבד על יושרו ויכולתו של המבקש למלא את חובותיו המקצועיות.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.