על"ע 5726/98 דוד מימון, עו"ד נ. וועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין

השופטת א' פרוקצ'יה :

1.נגד המערער הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים, בה הואשם בעבירות על כלל 42(א) ו-(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו1986- ובעבירה על סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-. נשוא הקובלנה מתייחס לתלונת המתלוננת לפיה הפקידה בידי המערער סכום של 9,000 דולר להוצאות שוטפות אשר אמורות היו לכסות הוצאות שייגרמו לו בקשר לטיפול בעניניה הכרוכים במכירת שתי דירות בבעלותה ורכישת דירה אחרת עבורה. המתלוננת קבלה על כך כי, חרף בקשותיה החוזרות ונשנות, לא קיבלה מעולם פירוט חשבון, ואינה יודעת איזה שימוש נעשה בכספה וכן לא קיבלה מסמכים המעידים על השלמת רכישת הדירה עבורה.

2.בית הדין המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו לאחר שמצא כי הפר את חובתו על פי כללי האתיקה לדווח ללקוחתו על מצב חשבונה, וזאת גם לאחר שניתנו לו מספר הזדמנויות לעשות כן גם בעת שההליך היה תלוי ועומד, אך הוא לא ניצל אותן כראוי. בית הדין התייחס לדו"ח שהוגש על ידי המערער באיחור, אך לא מצא כי מדובר בדיווח אמיתי ורציני הנותן תמונה מהימנה על אופן השימוש בכספים.

על המערער נגזר ברוב דעות עונש השעייה מחברותו בלשכה למשך 12 חודשים, מהם 6 חודשים לריצוי בפועל וששה חודשים על תנאי, וכן הושתו עליו הוצאות ללשכת עורכי הדין ופיצוי למתלוננת. דעת מיעוט סברה כי ראוי אף להחמיר בעונש.

המערער ערער לבית הדין המשמעתי הארצי וערעורו נדחה.

3.בערעורו בפנינו מתמקד המערער בטענה לפיה המתלוננת אינה לקוחתו האמיתית אלא לקוחו האמיתי הינו "שולח נסתר" שהוא בנה של המתלוננת, וכי הוא חב חובת נאמנות כלפיו, ומתן דיווח מצידו על פי בקשת המתלוננת עלול להיות כרוך בהפרת חובת נאמנות כלפי שולחו האמיתי. מכאן, על פי הטענה, עומדת לזכותו טענת חסיון המצדיקה ומסבירה את אי מתן המידע המלא מצידו אודות מהלכיו של הכסף בו מדובר.

4.נתנו דעתנו לטיעון זה של המערער ולתשובת בא כוח המשיב, ובאנו לידי מסקנה כי אין לקבלו ואין מנוס מדחיית הערעור.

ממצאיו של בית הדין המשמעתי המחוזי, שנתקבלו לאחר הערכת הראיות שהוגשו, עומדים על בסיס איתן. טענת המערער בדבר חסיון לקוח אחר שהועלתה בפנינו כעילה לאי מתן דיווח מלא על ידיו לא שימשה בסיס לטיעונו בערכאה הראשונה, וממילא לא נתמכה בראייה כלשהי לביסוסה. גם בערעור לבית הדין הארצי הועלתה טענה זו רק בסיכומי הטענות, ובצדק נדחתה.

לגופם של דברים, המערער הודה במכתבו למנכ"לית הועד המחוזי בירושלים מיום 22.11.95 (עמ' 2 סעיף 2) כי המתלוננת הפקידה בידו סכום כסף של 9,000 דולר בחודש מאי 93 לצורך שימוש בו למטרות מוגדרות שבתחום טיפולו של עורך הדין. לא יכול להיות ספק כי משכך, היתה המתלוננת זכאית לקבל דיווח מלא ואמין על גורלו של כסף זה, בבחינת חובה בסיסית וראשונית המוטלת על עורך דין במסגרת חובת הנאמנות החלה עליו בקבלו לידיו כספי לקוחות. יחסי המתלוננת ועורך הדין היו יחסי עורך דין ולקוח, וקשר זה הוליד חובות נאמנות של עורך הדין כלפי לקוחתו, ודיווח על מצב חשבונה הכספי נכלל בהן. הטענה כי עורך דין פטור מלדווח ללקוח על מצב חשבונו הכספי בשל חובה נוגדת כלפי לקוח אחר הינה מוקשית מעצם טיבה, ומכל מקום במקרה הזה לא ניתן לה ביסוס כלשהו, בין בעובדות ובין בדין.

בנסיבות אלה, אין אנו רואים לנכון להתערב בהחלטות הערכאות דלמטה הן לענין ההרשעה והן לענין העונש.

הערעור נדחה.