עע"א 9519/10 חגי עמיר נ. שירות בתי הסוהר

ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע (השופט ש' פרידלנדר ), מיום 27.10.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער בעע"א 27668-08-10.

1.

המערער הינו אסיר באגף ההפרדה. המערער מרצה עונש מאסר של שש עשרה שנים, שראשיתו ביום 5.11.95, וזאת בעבירות החזקת נשק וקשר לביצוע פשע – רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. ביום 27.10.2010 התקיים דיון בעתירה שהגיש המערער. במהלך הדיון ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעתירותיו מחמת הטיית דין ומשוא פנים. יסוד הבקשה בדיון שנערך לפני בית המשפט ביום 21.10.2010, אשר נועד לבירור עתירה שהגיש המערער, בין היתר, בעניין גמישות בשעות בהן הוא רשאי לקיים שיחות טלפון, וכן, להכריע בבקשת המשיב להאריך בששה חודשים את החזקת המערער בהפרדה. המערער טען כי הסכים שבית המשפט יעיין במידע מודיעיני סודי לצורך מתן הכרעה, אך לא התכוון להסכים לכך שבית המשפט יוועד בלשכתו עם נציגי השב"כ והפרקליטות, ללא נציג מטעמו. המערער טען גם כי בית המשפט קיבל את דברי נציג השב"כ כ"תורה מסיני" לגבי החשש כי ינצל את ערוצי התקשורת לצורך ביצוע עבירות הסתה, וכי ההחלטה בעניין החזקתו בהפרדה ניתנה ללא כל דיון. המערער הוסיף כי חויב בתשלום אגרה למרות שבית המשפט קבע שהעתירה שהגיש מוצדקת, וכי בית המשפט השתמש בתשלום זה כשוט נגדו - כדי שיימנע מלהגיש עתירות. המערער אף תמה מדוע הוחלף המותב שדן תחילה בעתירה.

2.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. אשר להסברים שקיבל מנציגי השב"כ בלשכתו, סבר בית המשפט כי באותה מידה יכול היה לעיין במסמכים בכתב בהם היו עשויים להיות ההסברים הנלווים ולכך הסכים המערער. בית המשפט ציין כי בפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2010 נכתב: "(בהסכמת האסיר בית המשפט מעיין בחומר הסודי, בלשכה, בליווי הסברים של נציגים מגורמי הביטחון)". לכן, למרות שהמערער טען כי לא הבין בזמן אמיתי כי בכך מדובר, קבע בית המשפט כי רשאי היה לגזור מהסכמתו לעיין במידע המודיעיני, הסכמה מכללא לקבל אודותיו הסברים בעל פה, במעמד צד אחד. בית המשפט הוסיף עם זאת כי אם העותר היה משמיע את מחאתו בזמן אמיתי, דרישתו היתה מתקבלת, וכי המערער לא נחסם מלטעון את אשר היה על ליבו. לפיכך דחה את הטענה כי ההחלטה ניתנה ללא דיון. בית המשפט הוסיף כי התרשם שהתייחסות המשיב לאפשרות שיש ממש במידע המודיעיני הינה סבירה ולכן נענה לבקשה להמשך הפרדתו של המערער. ואולם, אין לראות בכך האשמת המערער בעבירות הסתה ובוודאי שלא הרשעתו. אשר לחיוב בתשלום אגרה קבע בית המשפט כי כל עתירה שיגיש המערער תיבחן לגופה, ורק במקרה של הגשת עתירות לא מוצדקות ישקול לחייב את המערער בגינן, חרף מעמדו כאסיר נזקק. יחד עם זאת, ביטל בית המשפט את חיובו המערער באגרה בגין הגשת העתירה הספציפית שנדונה ביום 21.10.2010. בית המשפט אף התייחס לאופן חלוקת התיקים בבית המשפט ולשיבוצו לדון בעתירות האסיר. לאור כל האמור קבע בית המשפט כי התנהלותו אינה מצביעה על משוא פנים כלשהו ולכן דחה את הבקשה.

3.

מכאן הערעור שלפניי. המערער שב ומציין כי אכן הסכים שבית המשפט יעיין במידע המודיעיני הסודי, ואולם לא נתן את הסכמתו לכך שיקיים דיון בו בלשכתו עם נציגי השב"כ והפרקליטות בלבד. המערער מוסיף כי בית המשפט דחה את העתירה כולה, תוך קבלת כל טענות נציג השב"כ, ללא כל שאלה וחקירה באופן המעיד על משוא פנים כלפי נציג השב"כ. כך, נאסר על המערער לקבל טלפון בכל שעות היום, לטענתו, לבל ישוחח עם אחיו, יגאל עמיר, אף הוא אסיר המרצה עונש מאסר עולם. בנוסף, משיג המערער על כך שלא נערך כל דיון בנוגע להארכת שהותו באגף ההפרדה, והמערער לא הביע עמדתו טרם מתן ההחלטה. המערער ממשיך וטוען כי בית המשפט קיבל את הטענה בדבר הסיכון להסתה הנובע ממנו, למרות שמעולם לא הואשם בהסתה כאמור. לדבריו, העדפת עמדת שב"כ באופן עיוור עד כדי הפיכת הדיון בהארכת שהותו בהפרדה למיותר הוביל להטיית דין, בייחוד כאשר המערער אינו מיוצג. לטענת המערער אף חיובו בתשלום אגרה על הגשת עתירה מוצדקת חרף היותו אסיר נזקק, מוכיח עוינות כלפיו. לפיכך מבקש המערער לקבל את ערעורו.

4.

דין הערעור להידחות. עיון בטענות המערער מוביל למסקנה כי המערער מבקש, למעשה, לערער על פסק-דינו של בית המשפט ועל אופן ניהול הדיון על ידו, אך בטעמיו אלה אין כדי להקים עילה לפסילת בית המשפט. השגות על הדרך בה בוחר בית המשפט לנהל את הדיון ועל החלטותיו מקומן בהליכי ערעור רגילים על פי סדרי הדין ולא במסגרת הליכי פסלות (ראה ע"א 6619/10 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 10.10.2010)), כאשר גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין, והדברים ידועים (ע"א 5192/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 16.8.2010)). למעלה מהצורך אוסיף כי העובדה שבית המשפט דחה את עתירת המערער בהתבסס על המידע המודיעיני שהובא בפניו, ולאחר שקיבל הסברים מנציג השב"כ, אין בה כדי להקים עילת פסלות. המערער הסכים לכך שבית המשפט יעיין במידע המודיעיני. אף אם בדיעבד התברר כי לטענתו לא הסכים שייערך דיון ללא נציג מטעמו, אין בכך כדי לבסס עילת פסלות, ובית המשפט אף הבהיר כי היה מכבד את דעתו של המערער שלא לקיים דיון כאמור, לו היתה מושמעת בזמן אמת. מכל מקום, וכפי שכבר נכתב, השגה על תוכן ההחלטה, מקומה בהליך ערעורי, ובנסיבות עניינו של המערער היה בידו להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של השופט קמא בעתירת האסיר שנידונה בפניו. אשר לטענה בדבר חיוב המערער בתשלום אגרה, הרי שהחיוב הקונקרטי בוטל בהחלטה מיום 27.10.2010, ולפיכך מדובר בטענה תיאורטית שאין להידרש לה. אשר ליחס העוין הנטען מצד בית המשפט, הרי שאין לו כל ביסוס אובייקטיבי (השווה: רע"ב 83/05 חגי עמיר נ' שירות בתי הסוהר – בית הסוהר אשמורת (לא פורסם, 24.3.2005)). משלא מצאתי כי קם חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים המצדיק את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בעתירותיו הבאות של המערער, ככל שתוגשנה, ומשאין די בתחושתו הסובייקטיבית של המערער בדבר עוינות כלפיו, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.