פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
1011/13 - ו'
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
WAN ZONGJIAN
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים
בקשה מתאריך 12.6.2013 לעיון חוזר
בהחלטתי מתאריך 6.5.2013 בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור
בשם המבקש:
עו"ד ולאדימיר
מיסיוק
בשם המשיב:
עו"ד
עו"ד רן רוזנברג
החלטה
1.
בהחלטתי מתאריך 6.5.2013 (להלן: ההחלטה בבקשה לסעד זמני ) דחיתי את בקשת המבקש, נתין סין, למתן סעד זמני שיאסור על המשיב לנקוט נגדו בהליכי משמורת והרחקה, עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הנכבד ב-עת"מ 31830-11-12, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת המשיב שלא להאריך את תוקף האשרה שניתנה לו לשהות ולעבוד בישראל כעובד בענף הבניין.
בהתאם להחלטתי הנ"ל, היה על המבקש לצאת מן הארץ, לכל המאוחר, עד לתאריך 20.5.13.
2.
כעת מונחת לפני בקשה לעיון מחדש בהחלטתי בבקשה לסעד זמני "עקב שינוי נסיבות מהותי", הבא לידי ביטוי, לשיטת המבקש, בהחלטה שהוציא המשיב תחת ידו בתאריך 2.5.2013 (להלן: החלטת המשיב מתאריך 2.5.2013 ) ובגדרה הורה על: "הארכת רישיונות העבודה של כלל העובדים הזרים לענף הבניין השוהים כדין בישראל, לתקופה נוספת מעבר ל-63 חודשים וזאת עד ליום 31.12.2013".
לגישת המבקש, החלטת המשיב מתאריך 2.5.2013 והשוואת נוסחה להחלטותיהם הקודמות של שרי-הפנים באותו הקשר (ראו: סעיף 4 להחלטתי בבקשה למתן סעד זמני) – מלמדת על הגמשה משמעותית בתנאים להארכת רישיונות השהייה של כלל העובדים הזרים לענף הבניין, באופן העולה כדי "שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת של הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור".
3.
לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב לה (שהוגשה בהתאם להחלטתי מתאריך 17.6.2013), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות .
4.
במסגרת בחינת "סיכויי הערעור" , בהחלטתי בבקשה למתן סעד זמני, עמדתי בין היתר, על כך שהשגותיו של המבקש בדבר הפלייתו, כביכול, לנוכח ארכות גורפות קודמות שהוענקו על-ידי שרי הפנים לרישיונותיהם של עובדים זרים בתחום הבניין, הן מוקשות – מאחר שהמשיב התנה את תחולתן של הארכות האמורות על עובדים בענף הבניין שהיו מועסקים כדין בישראל באותה העת, ואילו המבקש סיים את מלוא תקופת האשרה שניתנה לו כבר בחודש אוגוסט שנת 2010 – ומאז הוא לא הועסק כדין (כפי שנקבע בפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הנכבד).
בנסיבות אלה, המשך שהייתו של המערער בישראל לאחר חודש אוגוסט שנת 2010 (ובוודאי בחלוף המועד שבו היה על המבקש לעזוב את הארץ, כעולה מהחלטתי מתאריך 6.5.2013) הינה שלא כדין, וממילא אין הוא יכול להיבנות מהחלטת המשיב מתאריך 2.5.2013 – החלה על "כלל העובדים הזרים לענף הבניין השוהים כדין בישראל ...".
5.
ודוק: גם אם יש בהחלטת המשיב מתאריך 2.5.2013 כדי להשפיע במשהו על סיכויי הערעור (ומבלי לטעת מסמרות בדבר – אינני סבור שזהו המצב), אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי לפיה המבקש לא עמד בנטל להוכיח את התקיימו של התנאי השני הנדרש לצורך מתן סעד זמני לתקופת הערעור – והוא: כי "מאזן הנוחות" נוטה באופן מובהק לטובתו (ראו: סעיף 9 להחלטתי בבקשה לעיכוב ביצוע). די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה שלפני.
6.
יתרה מכך, מהבקשה שהוגשה בחלוף כשלושה שבועות מהמועד האחרון שבו היה על המבקש לעזוב את הארץ (ומבלי שהתבקשה ארכה) – עולה כי המבקש עשה דין לעצמו ולא יצא את מדינת ישראל חרף החלטתי מתאריך 6.5.2013. נתון זה מהווה כשלעצמו נימוק נוסף לדחיית
הבקשה לעיון חוזר בהחלטה.
7.
אשר על כן, הבקשה לעיון חוזר – נדחית . בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון להשית על המבקש הוצאות.
ניתנה
היום, כ"ד באב התשע"ג (31.7.2013).
ש ו פ ט