עע"מ 1035/02 חברת מרום גינוסר בע"מ נ. אפרים קובי

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט א' אמינוף) מיום 6.2.02, שניתן בעת"מ 150/01, לפיו התקבלה עתירת המשיבים, באופן חלקי, כך שניתנה להם רשות להגיש ערר על החלטת וועדת המשנה להתנגדויות, בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, תוך 20 ימים מיום מתן פסק הדין. כן חייב בית המשפט את המבקשים לשלם למשיבים סך 20,000 ש"ח שנפסקו לטובת המשיבים בבש"א 2776/01.

עובדות הרקע

2.המבקשת 1 (להלן: "המבקשת"), היא בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 15001 בטבריה (להלן: "המקרקעין"). מבקש 2 הוא בעל המניות במבקשת. המבקשת יזמה תוכנית בניין עיר (להלן: התכנית) אשר שינתה את זכויות הבניה במקרקעין אלה. ביום 5.10.00 פורסמה התוכנית למתן תוקף, וביום 16.11.00 ניתן היתר בנייה על פי התוכנית המאושרת, והמבקשת החלה בעבודות הבניה.

המשיבים 1-15 (להלן: "המשיבים"), התנגדו הן לתוכנית והן למתן ההיתר. לאחר שקוימו מספר הליכים משפטיים בין הצדדים, הגישו המשיבים, ביום 23.9.01, עתירה מנהלית בה עתרו להפסקה מלאה של עבודות הבנייה, ביטול היתר הבניה, ביטול החלטת וועדת המשנה להתנגדויות מיום 6.8.01 בה נדחו רוב טענותיהם של המשיבים, וכן מתן רשות ערר לוועדה הארצית לתכנון ובניה.

בית משפט קמא נעתר לסעד אחד בלבד בעתירה, כאשר נתן למשיבים רשות ערר בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה. את מסקנתו זו סמך בית המשפט על כך שיושב ראש הוועדה המחוזית נמנע, במשך יותר מחודשיים, מלהחליט בבקשתם של המשיבים למתן רשות ערר.

3.על פסק דינו של בית קמא הוגש ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין, וזאת לאחר שבקשה דומה שהוגשה לבית משפט קמא, נדחתה. עיקר הטענות בערעור עניינן בנזק הצפוי ל15- רוכשי הדירות בבניין נשוא ההיתר, ואשר לא צורפו כבעלי-דין בעתירה של המשיבים; כמו כן טענו המבקשים, כי בית משפט קמא נתן רשות ערר למועצה הארצית באופן שרירותי ובעיקר עקב מחדלו של יושב ראש הוועדה המחוזית, ומבלי לקיים דיון מעמיק לגופה של המחלוקת. לבסוף טענו המבקשים, כי רשות ערר למועצה הארצית צריכה להינתן במקרים בהם נודעת לתוכנית השלכה כלל ארצית או כלל מחוזית, וזה אינו המצב ביחס לתוכנית נשוא הערעור.

את בקשתם לעיכוב ביצוע סומכים המבקשים על שניים: ראשית הם טוענים, כי סיכוייהם לזכות בערעור טובים. שנית , אם תידחה בקשתם לעיכוב ביצוע, ועררם של המשיבים יתקבל על ידי המועצה הארצית בטרם נבחן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על ידי ערכאת הערעור, עלול להיווצר מצב עובדתי ותכנוני חדש, אשר ייתר את שמיעת הערעור. עוד טוענים המבקשים, כי עצם מתן רשות ערר למועצה הארצית על ידי בית משפט קמא, עלול להרתיע רוכשים פוטנציאליים של הדירות, ובכל אלה יחד כרוך נזק שיהיה קשה לתקנו אם יתקבל ערעורם של המבקשים על ידי בית משפט זה.

דיון

4.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תגובות המשיבים, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, עיכוב ביצועו של פסק דין הוא החריג ולא הכלל, וצד שזכה בדין זכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר. מכאן, שעל בעל דין המבקש עיכוב ביצוע, מוטל נטל כבד להראות כי סיכויו טובים להצליח בערעור, וכי ביצועו המיידי של פסק הדין ימיט עליו נזק חמור, שיקשה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור. המבקשים לא עמדו בנטל זה: עצם הדיון בערר בפני המועצה הארצית אין בו, לבדו, כדי לגרום, לפחות לעת הזו, נזק למבקשות, שכן במידה והמועצה הארצית תיתן החלטה שלא לטובת המבקשים, תמיד יוכלו אלה לפנות, בהליך מתאים, בבקשה לסעד זמני. זאת ועוד, הנזקים עליהם מצביעים המבקשים הם בעיקר נזקים כספיים, ואלה לכשעצמם, לא מקנים סעד של עיכוב ביצוע.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 1-15 בסך 2500 ש"ח.