עע"מ 105/13 עיריית תל אביב נ. האגודה לזכויות האזרח בישראל

מונחת לפניי בקשה לצירוף מערערות נוספות להליך שבכותרת.

ביום 19.11.2012 ניתן פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, בעתירה שהגישו המשיבים 4-1 בעניין זכותם של חסרי-בית לעשות שימוש במרחב הציבורי. בית המשפט קמא קיבל את העתירה נגד המערערת – עיריית תל-אביב – והורה לה שלא להרחיק חסרי בית או לגרום להם לעזוב את המרחב הציבורי, ושלא ליטול ציוד הדרוש לקיומם, אלא בנסיבות מסוימות – כמפורט בפסק-הדין.

על פסק-הדין הוגש (ביום 3.1.2013) הערעור שבכותרת, מטעם העירייה. ביום 27.1.2013 הוגשה הבקשה שלפניי, לצירופן של המבקשות כמערערות נוספות. לפי האמור בבקשה, המערערות הן בעלות נכסים בבית בתל-אביב, שבחזיתו שוהים חסרי-בית. לדבריהן, הן לא ידעו על ההליך בבית המשפט קמא עד לאחרונה, עת שפנו לעירייה בבקשה לפנות את חסרי-הבית ונענו כי הדבר אינו אפשרי נוכח פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. המבקשות מציינות את הנזק החמור שנגרם לבעלי הנכסים בשל אי-פינוי הפולשים, ומפרטות מעשים כאלה ואחרים של דרי-הרחוב אשר התמקמו בחזית הבית. לדעת המבקשות, צירופן להליך "יקדם את בירור העובדות לאשורן או למזער יפתור את הבעיה של המבקשות תוך הבהרת האפשרות לפנות את חסרי הבית מחזית הבית".

העירייה-המערערת תומכת בצירוף המבוקש שכן לדבריה טענותיהן של המבקשות ממחישות את השלכות יישומו של פסק-הדין על הציבור הרחב. המשיבים 4-1 בחרו להותיר את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט, אך בד-בבד נימקו בפירוט מדוע לשיטתם אין הצדקה לצרף את המבקשות כמערערות בהליך.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, והסעד שניתן בו, הוא בעל אופי כללי-עקרוני (כפי שהסעד שהתבקש מלכתחילה בעתירה היה בעל אופי כללי-עקרוני). פסק-הדין אינו קובע עובדות פרטניות לגבי מקרים ספציפיים ונכסים ספציפיים, אלא עוסק בשאלת סמכותה של העירייה בכל הנוגע לטיפול באוכלוסיית חסרי-הבית

השוהים במרחב הציבורי. מכאן נובע, כי טענתן של המבקשות בעניין השלכות יישומו או פרשנותו של פסק-הדין אינן מתייחדות להן ולבית ברחוב מרמורק שבו הן מחזיקות נכסים. טענות דומות, לכאורה, יכולים להעלות גם רבים-אחרים. זאת ועוד: מקריאת הבקשה ניתן לכאורה להבין כי המשיבים 4-2, או מי מהם, התמקמו בחזית הנכס של המבקשות, אם כי לדברי המבקשות "אין [להן] כל יכולת או דרך אפשרית לזהות מי מבין המשיבים 4-2 הוא אשר התנחל בפתח הבית". אלא שלבקשה מצורפים צילומים של חסרי-בית השוהים לפי הנטען בחזיתו של הנכס, והנה, לטענת המשיבים, אין כל קשר בינם לבין אותם מצולמים אנונימיים. לאור זאת, ולמקרא החומר שלפניי, יש לכאורה ממש בתמיהתם של המשיבים המציינים כי "במרחב הציבורי של תל-אביב שוהים בכל רגע נתון אלפי חסרי בית, ולא ברור מאין התקבל אצל המבקשות הרושם שהעתירה והערעור דנן עוסקים בבעיה הפרטנית שמטרידה את המבקשות".

הנה כי כן, צירופן של המבקשות עשוי על פניו, לפי אותו קו-היגיון, להצדיק את צירופם של מערערים נוספים, שעשויים לטעון לפגיעה פרטנית דומה נוכח השלכות פסק-הדין העקרוני. יתרה מכך, לפי אותו קו-היגיון יש אולי הצדקה לצרף כמשיבים את כל חסרי-הבית הרלוונטיים. ברור שאין לפתוח לכך פתח, ואין להסיט את ההליך בשלב הערעור לכיוון זה. גם אין הצדקה כי בית המשפט העליון ידון לראשונה בעניינם של נכסים ספציפיים וחסרי-בית ספציפיים – דבר שלפי הבנתי לא נעשה בערכאה הקודמת – ויקיים בירור פרטני במטרה "לפתור את הבעיה של המבקשות תוך הבהרת האפשרות לפנות את חסרי הבית מחזית הבית" (כלשון הבקשה). סבורני כי מן הראוי שההתדיינות בערעור זה תיעשה בין הצדדים להליך בבית המשפט קמא, וכי כל מחלוקת פרטנית הנוגעת לנסיבותיו של נכס מסוים או להתנהגותם של חסרי-בית מסוימים, תתברר במסגרת מתאימה אחרת.

סוף דבר: הגם שהמערערת מסכימה לצירופן של המבקשות, והמשיבים 4-1 הותירו את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שלא מצאתי לנכון להתיר את הצירוף (ולמעשה, להתיר למבקשות להגיש ערעור נפרד בגדרי ההליך שבכותרת). אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תחזיר למבקשות את הודעת הערעור שהגישו.