עע"מ 10501/03 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ. מועצה אזורית זבולון

בפניי בקשה למחיקת ההליך שבכותרת על הסף.

1.לטענת המשיבים, בהליך שהתנהל בערכאה הקודמת הכריע בית המשפט קמא בערעור מינהלי שנדון בפניו. הואיל ותקיפתה של החלטה בערעור מינהלי טעונה, על פי הדין, בקשת רשות לערער, ואין על החלטה מסוג זה ערעור בזכות, טוענים המשיבים כי דין הערעור שבכותרת, שהוגש בלא שניתנה רשות להגישו, להימחק.

2.(א) מכותרת פסק הדין נשוא הערעור, אשר ניתן ביום 26.10.03, עולה כי פסק הדין ניתן בשורה של הליכים שהתבררו בפני בית המשפט המחוזי – שתי עתירות מינהליות (עת"מ 459/02 ועת"מ 559/02), ערעור מינהלי (עמ"נ 228/02), וכן בקשה שהונחה בפני בית המשפט (בש"א 892/03).

(ב) בעת"מ 559/02 עתרה המערערת כי בית המשפט יורה למועצה האזורית זבולון (משיבה 1 בהליך שבפניי) שלא לחייב את העותרת בחיובי ארנונה, לבטל כל חיוב שהשיתה על העותרת, להורות לה ולהימנע מלחייב את העותרת בחיובי ארנונה על נכסים שבהם לא חויבה בארנונה בעבר. במרכז עתירה זו עמדה טענה לפיה המשיבה הפרה דינים שונים, שכונו בעתירה "חוקי ההקפאה". עתירה זו מתייחסת לשנת 2002.

(ג) בעת"מ 459/02, אשר הופנתה כנגד שלושת המשיבים בהליך שבכותרת, עתרה המערערת להורות למשיבים אלה שלא לחייב את העותרת בחיובי ארנונה רטרואקטיביים, לבטל כל חיוב כאמור שהטילו עליה, להורות להם להימנע מלחייבה בחיובי ארנונה על נכסים לגביהם לא חויבה המערערת בארנונה בעבר, ולהורות להם שלא לבצע הליכי גבייה לשם גביית שומות ארנונה בטרם הכרעה סופית בתוקפם של חיובים שונים שהושתו על המערערת לעניין זה. עתירה זו מתייחסת לשנים 1994 – 2001.

(ד) בערעור המינהלי שהגישה המערערת לבית המשפט, תקפה החלטה של ועדת ערר שליד המועצה האזורית זבולון ביחס לדרישות לתשלום ארנונה כללית לשנים 2000 ו – 2001. יצוין, כי החלטת ועדת הערר התייחסה גם לשנים שקדמו לשנת 2000, אך הערעור המינהלי שהוגש על החלטתה, ונדון בידי הערכאה הקודמת, התייחס, כאמור, אך ורק לשנים 2000 ו – 2001.

(ה) הדיון בהליכים הללו אוחד בבית משפט קמא. פסק דינה של הערכאה הקודמת מכריע בכל ההליכים הנ"ל, ובסופו של פסק הדין, קבע בית המשפט כי "העתירות והערעור, נדחים".

3.מטענות המשיבים עולה, כי הדיון בערכאה הקודמת לא כלל שמיעת ראיות, הגשת תצהירים או קיום הליכים נוספים. מפסק דינה של הערכאה הקודמת עולה כי כך נעשה על רקע הסכמה דיונית לפיה הצדדים יהיו רשאים לסמוך על ראיות ועדויות שנשמעו בפני ועדת הערר, אשר על החלטתה ערערה המערערת לבית המשפט המחוזי. על יסוד טענות אלה, טוענים המשיבים כי בפועל ההליך שהתברר בפני בית המשפט המחוזי היה ערעור מינהלי, וכי אין הצדקה עניינית לאפשר למערערת ערעור בזכות על פסק דינו של בית המשפט (ראו ע"א 8838/02 גולדהמר נ' עיריית חיפה).

4.לטענת המערערת אין זהות בין העתירות המינהליות לבין הערעור המינהלי, אשר הדיון בהם אוחד. לעניין זה, מפנה המערערת לכך, שבעת"מ 459/02 הועלה נושא אשר לא נדון בערעור המינהלי – היינו, נושא הגביה של הארנונות שבמחלוקת. במסגרת בירור העתירות הועלתה גם טענה (שנדחתה) מצד המשיבים, בדבר שיהוי בהגשת העתירה. אין מחלוקת, כי בית המשפט המחוזי הכריע בפסק דינו בטענות אלה (ראו עמודים 27 – 29 לפסק דינה של הערכאה הקודמת). עוד מתברר, כי בעת"מ 559/02 תקפה המערערת חיוב בארנונה המתייחס לשנת 2002 וכי עניין זה כלל לא התברר במסגרת הערר בפניי ועדת הערר, או בערעור המינהלי שהוגש. בית המשפט הכריע גם בעניין זה (ראו בפסקת ההכרעה בפסק הדין, בעמוד 29).

5.מתיאור זה עולה, אפוא, כי בית המשפט המחוזי לא הכריע רק בטענות שעלו בגדרו של הערעור המינהלי, (ולגביהן הערעור לבית משפט זה הוא ברשות) והכריע גם בעניינים שחרגו מגדריו של אותו ערעור (לגביהם הערעור לבית משפט זה הוא בזכות). מבחינה זו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא מעין יצור כלאים. קיימים מצבים, לגביהם נפסק כי די בכך שבעל דין תוקף במסגרת הליך ערעורי עניין שיש לו לגביו זכות לערער, כדי להתיר לו לכלול בערעורו את כל הנושאים שהוכרע לגביהם באותו פסק דין, לרבות עניינים אשר אילו עמדו לעצמם היה מקום להגיש לגביהם בקשת רשות לערער (ראו החלטתו של כב' הרשם אוקון בע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות נ' ועד הנאמנים). הלכה זו נפסקה לגבי מצב שבו בהחלטת הערכאה הדיונית נכללה הכרעה סופית לגבי מקצת העניינים שנדונו בה, ולגבי ענינים אחרים היא היוותה "החלטה אחרת". בכל מקרה, במרכז הבדיקה, כאשר פסק הדין כולל הכרעות מעורבות מן הסוג האמור, מצויה הודעת הערעור. השאלה היא, איזה חלק מפסק הדין (או ההחלטה) של הערכאה הדיונית עומד למבחן ערכאת הערעור, והאם, לפחות לגבי חלק מאותם עניינים שהועמדו למבחן ערעורי, קיימת זכות ערעור.

6.מהודעת הערעור שהוגשה בהליך שבכותרת עולה, כי זו מופנית, כל כולה, כנגד קביעות של בית המשפט המחוזי בדונו בערעור המינהלי שהוגש בפניו על החלטת ועדת הערר. היינו, בפועל אין מדובר בהליך ערעורי המופנה, ולו בחלקו, כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי בשיבתו כערכאה ראשונה. אכן, עיון בהודעת הערעור שבכותרת מצביע על דמיון רב ביותר לטענות שהועלו בערעור המינהלי שהגישה המערערת. כך הטענה כי המערערת אינה מחזיקה בנכס שבמחלוקת ואינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר אליו; כך הטענה בדבר הודעת השומה לשנת 2000; כך הטענה בדבר הטלת ארנונה רטרואקטיבית לשנת 2000; כך הטענה כי רצועת קרקע לקווי דלק פטורה מארנונה על פי דין; וכך הטענה כי רצועת קרקע לקווי דלק פטורה מארנונה בהיותה מצויה ב"רחוב" או "דרך" ומהווה חלק בלתי נפרד מהם; וכך הטענה כי שינוי הסיווג של רצועות הקרקע לקווי דלק נעשה בניגוד לתקנות והסדרים ובניגוד ל"חוק ההקפאה". אכן, קיימת קרוב לזהות צורנית, מהותית, תוכנית ורעיונית בין הערעור המינהלי לבין הערעור שבכותרת.

זאת ועוד, מעיון בפסק דינה של הערכאה הקודמת עולה, כי הדיון בטענות אלה היה דיון ערעורי במהותו. בית המשפט קבע כי לגבי עניינים עובדתיים הוא דוחה את טענות המערערת, שכן נושא זה "נבדק היטב על ידי ועדת הערר" (פסק הדין, עמוד 8). אשר לנושאים המשפטיים הנוגעים לטענות אלה, ציין בית המשפט כי "יש לאשר את החלטת ועדת הערר על כל חלקיה" (שם), ואחרי כן פירט את מסקנותיו לעניין זה, תוך שהוא דן בטענות שפורטו לעיל בהרחבה.

כל אלה מלמדים, כי לפחות ככל שהדברים אמורים בערעור שבכותרת, הרי שזה מופנה כנגד הכרעה ערעורית מובהקת של בית המשפט קמא. מכך עולה, כי הדרך הנכונה לתקוף החלטה זו, בטענות אותן מבקשת המערערת להעלות, היא בדרך של בקשת רשות לערער.

7.לא נעלם מעיני, כי הגעתי לתוצאה שונה בע"א 8838/02 הנ"ל. אשר חלק מנסיבותיו היו דומות, הסיבה לשוני בתוצאה פשוטה. בעניין נשוא ע"א 8838/02, התברר כי בית המשפט המחוזי הכריע, בעיקרו של דבר, בסכסוך שבפניו בהכרעה ראשונית, ולא ערעורית בטיבה. במקרה שבפניי, מתברר כי עיקר ההכרעה של בית המשפט המחוזי, והדברים אמורים באופן חד וברור לגבי כל

הנושאים העולים בהודעת הערעור שבכותרת, היא הכרעה ערעורית. במצב זה, נראה לי כי השיקול בדבר ניצול יעיל של משאבי המערכת השיפוטית, אשר אינה יכולה לקיים, כעניין שבזכות, יותר מדיון ערעורי אחד בעניין הבא בפניה, הוא בעל משקל מכריע.

8.זאת ועוד. גם אם קיים ספק בדבר סמכותה של ועדת הערר לדון בחלק מטענות המערערת שהועלו בפניה, נוכח טיבן העקרוני של אותן טענות (ראו דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2)773, בפיסקה 14 לפסק דינו), אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של אותו דיון. אכן, המגמה המסתמנת בפסיקה, היא כי "... ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו." (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, דינים עליון סב 517). הדברים נאמרו ביחס להעלאת טענת העדר סמכות עניינית בשלב מאוחר של ההליך. על יסוד גישה זו, אף נדחתה לאחרונה טענה של העדר סמכות עניינית שהועלתה בשלב מאוחר של ההתדיינות, תוך קביעה כי ההשתהות בהעלאתה יצרה מניעות לעניין הסמכות (ראו רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, טרם פורסם).

שיקולים דומים של מניעות פועלים בכיוון של קבלת הבקשה שבפניי, שכן המערערת היא שפנתה לוועדת הערר, וממילא טמונה בכך הכרה מצד המערערת בסמכותה של ועדת הערר לדון בטענות אשר זו שטחה בפניה. נוכח הזהות הרבה שבין ההליך הערעורי בבית משפט זה וההליך הערעורי כנגד החלטתה של ועדת הערר, אני סבור כי בנסיבות אלה יש מקום, לצורך ההליך שבפניי, ליתן תוקף מלא להתדיינות שהיתה בפניי ועדת הערר, אשר בפניה הוצגו עובדות וטיעונים מלאים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ואשר הכריעה בשאלות אלה בהחלטתה. משנדונו העניינים המועלים בערעור שבכותרת בפני שתי ערכאות בעלות אופי שיפוטי, ומשהדיון בהן בבית משפט קמא היה בעל אופי ערעורי מובהק, איני סבור כי יש מקום להכיר בקיומו של ערעור בזכות לגבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, באותם עניינים.

התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת. אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת מן הרישום. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.