עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ. קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ

השופטת ע' ארבל :

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ב' גילאור) שעסק בחוב ארנונה נטען של המשיבה למערערים.

1.המשיבה שכרה מבנה באיזור התעשיה עכו לתקופה של 5 שנים החל מיום 1.8.96 ועד ליום 31.7.01. המשיבה קיבלה לידיה את הנכס בסוף שנת 1995, קודם למועד תחילת השכירות, על מנת לבצע בו שיפוצים. במהלך השנים שילמה המשיבה את תשלומי הארנונה שהוטלו עליה. למרות זאת קיבלה המשיבה בחודש אוגוסט 2001 דרישה לתשלום סך של 123,571.8 ₪ בגין יתרת חובות ארנונה החל משנת 1995 ועד סוף שנת 1999. המשיבה עתרה לבית המשפט לעניינים מנהליים וטענה כי אין היא חייבת כל חוב ארנונה למערערים, ויתרה מזאת המערערים אף מחויבים להחזיר לה סכום של כ-160 אלף ₪ ששולם על ידה ביתר.

2.בין טענות הסף שהעלו המערערים ונדחו על ידי בית המשפט היתה טענה בדבר סמכותו של בית המשפט לדון בעתירה. בית המשפט קבע כי השאלות הנוגעות לעתירה אינן בסמכותו של מנהל הארנונה, אשר "מוגבל לדון בעניינים טכניים ועובדתיים". עם זאת, באשר לשאלת החיוב בארנונה של חלק מהנכס שנאטם קבע בית המשפט כי הנושא מצוי בדיון בועדת ערר וכי סמכותה של הועדה לדון בכך.

לגופה של העתירה קבע בית המשפט כי המשיבה זכאית לפטור עבור תקופת השיפוצים מכוח הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות, וכי כעולה מתכתובת שניהלה המשיבה עם העיריה עולה כי התמלא התנאי המובא בסעיף לפיו יש למסור הודעה על השיפוצים בכתב לעיריה. עוד קיבל בית המשפט את גרסת המשיבה לפיה התקיימו שיפוצים בנכס החל מסוף שנת 1995 ועד למועד פתיחת החנות בחודש אוגוסט 1996. בנוסף קבע בית המשפט כי ממילא על כל חוב המתייחס לשנים 1995-1996 חלה התיישנות.

בתגובת המערערים לעתירה נטען כי חובה של המשיבה עומד על יותר מ-500 אלף ₪, וזאת בעקבות מדידה חדשה שנערכה לאחר הגשת העתירה. בית המשפט ציין כי בהתאם להלכת בית משפט זה ידו של בית המשפט תהיה קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. בית המשפט קבע כי יש לאזן בין האינטרס הציבורי בקיום החוק ובגבית החוב המגיע לרשות המקומית לבין אינטרס המשיבה המושתת על עיקרון סופיות ההחלטה ואינטרס ההסתמכות. על בסיס זאת קבע בית המשפט את הסכומים בהם מחויבת המשיבה בארנונה לשנים 1996-1999 אל מול הסכומים אשר שולמו בפועל על ידי המשיבה.

3.המערערים טוענים כי בית המשפט לעניינים מנהליים מחוסר סמכות לדון בעתירה שהוגשה אליו. המערערים טוענים כי סמכויותיהם של מנהל הארנונה וועדות הערר אינן מוגבלות לעניינים טכניים ועובדתיים. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט קמא לא התייחס לטענתם בעניין שיהוי. לגופו של עניין טוענים המערערים כי טעה בית המשפט קמא כאשר דחה את גרסתם לפיה תשלום בסך 100 אלף ₪ ששולם על ידי המשיבה שולם עבור חובות עבר ולא עבור חובות אשר בגינן נשלחה הודעת התשלום נשוא העתירה. עוד הם טוענים כי שגויה קביעת בית המשפט קמא לפיה התארכו עבודות השיפוצים יותר מארבעה חודשים, כגרסת המערערים. לעניין הפטור לתקופת השיפוצים טוענים המערערים כי בית המשפט קמא לא התייחס לטענתם כי פטור זה מוגבל ל-6 חודשים בלבד על-פי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: התקנות ). כן הם טוענים כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא לא הוכח כי המערערים היו מודעים לשיפוצים שנערכו בנכס ולמשך ביצועם. אף לעניין קביעת ההתיישנות מעלים המערערים השגות באשר לחישוב תקופת ההתיישנות. לטענת המערערים אין תחולה להלכת השינוי הרטרואקטיבי מאחר ששני הצדדים הסכימו לבדיקה מחודשת של הנכס ולמדידתו. כן הם טוענים כנגד דרך יישומה של הלכה זו במקרה זה על ידי בית המשפט קמא. המערערים משיגים על אימוץ תחשיבי המשיבה והתעלמות מטבלת תחשיביהם.

4.המשיבה טוענת כי מרבית הערעור נסב על ממצאים עובדתיים ובכך אין להתערב. לעניין הסמכות טוענת המשיבה כי המערערים העלו את טענת הסמכות רק בשלב הסיכומים לאחר שהתנהל כבר דיון שלם ומפורט בבית המשפט ומטעם זה בלבד יש לדחות את הטענה. כמו כן, לטענתם, השאלות שהועלו בעתירה אינן מצויות בסמכותו של מנהל הארנונה אשר סמכותו מוגבלת לעניינים טכניים ועובדתיים בלבד. המשיבה טוענת כי אף טענת השיהוי הועלתה על ידי המערערים רק בשלב הסיכומים. באשר לטענת ההתיישנות טוענת המשיבה כי החוב שנדרש בגין שנת 1995 עלה לראשונה במסגרת כתב התשובה של המערערים שהוגש בשנת 2003. לפיכך צדק בית משפט קמא משקבע כי חלפה תקופת ההתיישנות. כן מציינים הם כי פנייתה של המשיבה לועדת הערר הוגשה לגבי החיוב לשנת 1999 ולפיכך אין פניה זו מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. המשיבה מכחישה כי הסכימה למדידה מחודשת של הנכס וסבורה כי אכן לא היה מקום לאפשר בנסיבות מקרה זה שינוי רטרואקטיבי בשומת הארנונה.

דיון

5.שאלה מקדימה בערעור זה הינה שאלת הסמכות. המערערים סבורים כי בהתאם לסעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: החוק ) הסמכות לדון בעתירתה של המשיבה נתונה למנהל הארנונה במסגרת השגה על הודעת התשלום. אכן, רוב טענותיה של המשיבה בעתירתה, אם לא כולן, הינן בגדר סמכותו של מנהל הארנונה בהתאם לחוק. ככלל יש להעניק פרשנות רחבה המאפשרת דיון שלם וכולל בכל טענה הנוגעת לתשלום או היטל רלוונטי בגוף המנהלי. הרציונאלים העומדים בבסיס גישה זו נסקרו על ידי בית משפט זה (כב' השופטת פרוקצ'יה):

מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר מגשימה יעד כפול: מצד אחד, היא עונה לתכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל, מהיר ומיומן. כמו כן, בדרך כלל היא מקנה לגורם הדן שיקול דעת רחב לסטות מן ההחלטה המקורית וליתן החלטה אחרת תחתיה. מן הצד האחר, מובטח פיקוח שיפוטי על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית המבקר את פעולתה בין בערכאה שיפוטית רגילה ובין בבית המשפט הגבוה לצדק (רע"א 2425/99 עיריית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ , פ"ד נד(4) 481 (2000)).

יוער כי גם על-פי הגישה הצרה, הסבורה כי סמכויותיהם של גופי הערר מוגבלות לעניינים טכניים-עובדתיים (ראו עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש , תק-על 2005(3) 2889 (2005)), רוב טענותיה של המשיבה הן בגדר סמכויותיו של מנהל הארנונה.

עם זאת, במקרה זה אנו סבורים כי אין מקום לקבל את הערעור בשל טענת הסמכות, וזאת מאחר שטענה זו הועלתה בשלב מאוחר של הדיון בבית המשפט קמא, וכי כבר התנהל דיון הוכחות מלא וניתן פסק דין על ידי בית המשפט. נזכיר כי סעיף 3(ג) לחוק מותיר את שיקול הדעת בידי בית המשפט האם להידרש לטענה שהועלתה בפניו על-פי סעיף 3(א)(3) לחוק. כמו כן נציין גם כי סמכותו הכללית של בית המשפט מאפשרת לו לדון גם בעניינים שבאו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שסמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד (ראו רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף , תק-על 98(3) 751 (1998)).

6.באשר לשאר טענותיהם של המערערים. חלקו הארי של ערעור זה מתייחס לקביעת ממצאים עובדתיים על ידי בית המשפט קמא. בכך, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב (ראו למשל ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל , תק-על 2006(1), 1806 (2006)), ובמקרה זה לא מצאנו כי יש לסטות מנוהג זה.

7.לעניין טענת השיהוי, טענה זו אכן הועלתה בשלב מאוחר של הדיון ומאחר שבית המשפט קמא לא מצא לנכון להתייחס אליה, נראה כי החליט שאין מקום להעלותה בשלב זה. משכך, לא נתייחס אף אנו לטענה זו. באשר לטענת ההתיישנות הנוגעת לשנים 1995-1996, הרי שממילא קבע בית המשפט קמא כי לתקופה זו פטורים המערערים מחיוב בארנונה בשל השיפוצים שנערכו על ידם בנכס ונימוק ההתיישנות הועלה בנוסף לנימוק זה. משכך אין אנו נצרכים להידרש אף לטענה זו. עוד טוענים המערערים כי לא ניתן להעניק פטור מארנונה למבנה בשיפוצים לתקופה העולה על 6 חודשים על-פי הקבוע בתקנות. אין בידינו לקבל טענה זו, מאחר שפסק דינו של בית משפט קמא העניק את הפטור מחיוב בארנונה לתקופת השיפוצים על סמך סעיף 330 לפקודת העיריות, שאינו מגביל את תקופת הפטור, ולא על סמך התקנות. טענתם של המערערים כי אין להחיל את הלכת השינוי הרטרואקטיבי מבוססת על הנחה עובדתית לפיה הסכימה המשיבה למדידות מחודשות. המשיבה מכחישה עובדה זו והעניין כלל לא עלה בפני בית המשפט קמא, כך שטענה זו נדחית אף היא. יישומה של הלכת השינוי הרטרואקטיבי נתונה לשיקול דעת בית המשפט קמא ולא מצאנו כי בית המשפט שגה באופן הפעלת שיקול דעתו. השיקולים והאינטרסים בבואו של בית המשפט להחליט האם לאפשר שינוי רטרואקטיבי נקבעו בע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ , פ"ד נד(2) 433 (2000). בית המשפט קמא שם לנגד עיניו את השיקולים העומדים על הפרק והגיע למסקנה כי אין לאפשר שינוי רטרואקטיבי במקרה זה. לא מצאנו כי יש מקום להתערב במקרה זה בשיקול דעתו של בית המשפט קמא. הודעת התשלום, נשוא הערעור, נשלחה אל המשיבה לאחר שזו עזבה כבר את הנכס ולאחר שבמהלך השנים שילמה את כל הודעות תשלום הארנונה שנשלחו אליה. יתרה מכך, לאחר הגשת העתירה שבו המערערים ותיקנו שוב את חיוב הארנונה של המשיבה וזאת בשל מדידות חדשות שנערכו בנכס, מדידות שהיו יכולות להיערך בזמן שהותה של המשיבה בנכס. במצב דברים זה אנו סבורים כי צדק בית המשפט קמא בהחלטתו בעניין זה. שאר טענותיהם של המערערים משיגות כנגד קביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט קמא. כאמור לעיל, בכך אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב.

אשר על כן הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ ובהוצאות משפט.