רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ. מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף

בחודש דצמבר 1997, הגיעה המבקשת להסכם עם המשיבים לפריסת חובות הארנונה שלה למשיבה 2 לשנים 1997-1995 ולתשלום הארנונה לשנת 1998. בהסכם נקבע כי למבקשת תינתנה הנחות מסויימות בתשלום הארנונה וכי היא תוכל לפרוס את חובה ואת תשלום הארנונה לשנת 1998 על-פני מספר חודשים. בהתאם לכך הפקידה המבקשת בידי המשיבה 2 מספר שיקים לתאריכים שונים במהלך שנת 1998, בסך כולל של כ600,000- ש"ח. בהסכם נקבע עוד כי:

המפעל יבדוק את נכונות החיובים לגבי קרקע תפוסה ובמידה וימצא שאינו חייב לשלם עבור קרקע תפוסה או לשלם חלק מקרקע תפוסה יקוזזו סכומים אלה מסך כיסוי שנמסר לרשות.

בסוף חודש ינואר 1998 הגישה המבקשת למשיבים השגה כנגד חישוב הארנונה, כפי שהוא מתבטא בהסכם, וביקשה לקזז את ההפרש בין חישוב זה והחישוב שהיא טוענת לו מסך השיקים שהפקידה בידי המשיבה 2. בחודש מאי אותה שנה נתקבלה תשובה על-ידי המשיבה 1 הדוחה את הטענות המועלות בהשגה. מספר ימים לאחר מכן, ביטלה המבקשת את יתרת השיקים שבידי המשיבה 2 שעדיין לא נפרעו (עד לאותו מועד נפרעו שיקים בסכום כולל של 143,998 ש"ח).

בתגובה לכך שלחה המשיבה 1 למבקשת הודעה על כך שההסכם איתה בוטל, וכן דרישה לתשלום הארנונה ללא ההנחות שנקבעו בהסכם ובתוספת חישובים נוספים הנוגעים לפיגורים. סך-הכל דרישת תשלום של כ2.5- מליון ש"ח.

המבקשת פנתה בהמרצת פתיחה לבית-המשפט המחוזי כנגד דרישת התשלום של המשיבה 2, וביקשה במסגרתה צו מניעה זמני כנגד גביית הארנונה על-ידי המשיבה 1 וכנגד פירעון יתרת השיקים שבידי המשיבה 2.

צו מניעה ארעי שכזה אכן ניתן למבקשת במעמד צד אחד, אך בדיון במעמד שני הצדדים החליט בית-המשפט המחוזי (השופט מ' נאמן) לצמצם את צו המניעה הזמני, באופן שהוא לא יחול על הסכומים שנדרשו על-ידי המשיבה בעבור השנים 1997-1995, אלא רק בעבור הסכומים שנדרשו על-ידיה בעבור שנת 1998. לפי חישוב זה התיר בית-המשפט למשיבה לגבות 328,684 ש"ח נוספים מתוך השיקים שהופקדו, והותיר על כנו את צו המניעה בנוגע ליתרת השיקים.

כן החליט בית-המשפט המחוזי להעביר את הדיון בתיק לבית-משפט השלום כיוון שקבע כי מתשובת המשיבים עולה כי סכום החוב לו הם טוענים הוא כ650,000- ש"ח בלבד (זאת לאחר שלא עמדו עוד על דרישתם לתשלום הפיגורים הנוספים). בית-המשפט ציין גם כי בינתיים הגישה המבקשת ערר על חישוב הארנונה לועדת הערר לקביעת הארנונה הכללית שליד המשיבה 2.

על החלטות אלו מבקשת המבקשת רשות ערעור. לטענתה, טעה בית-המשפט בכך שהסתמך על חישובי המשיבים לגבי גובה הארנונה בעת שצמצם את צו המניעה הזמני. לפי החישוב הנכון, לטענתה, אין היא חייבת כל סכום שהוא מעבר לזה שנגבה כבר מהשיקים שנפדו, ועל כן היא מבקשת להשאיר את צו המניעה כולו על כנו. עוד טוענת המבקשת כי כיוון שדרישת התשלום הראשונה הייתה לסכום של 2.5 מליון ש"ח, בית-המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בתביעה.

הצדדים התבקשו על-ידי בית-משפט זה (השופטת שטרסברג-כהן), להודיע האם מסכימים הם כי בהליך בפני ועדת הערר של הארנונה ימוצו כל טענותיה של המבקשת, כך שממילא יתייתר ההליך שנפתח בבית-המשפט המחוזי והועבר לבית-משפט השלום. המשיבים השיבו כי אינם מתנגדים. המבקשת התנגדה מהטעם שועדת הערר אינה מוסמכת לדון בשאלות המשפטיות שעולות במקרה, ובין היתר, השאלות שנוגעות לפרשנות ההסכם שחתמה עם המשיבים.

דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקשת הפקידה בידי המשיבה שיקים, שכמוהם ככסף, ובכך שילמה למעשה את הארנונה, בתשלומים דחויים. כעת מבקשת היא להשיג על גובה הארנונה שכבר שילמה. לשם כך קבוע בחוק הליך השגה על הארנונה, ובו אכן פתחה המבקשת. אך פתיחה בהליך זה, או בהליך המקביל בו פתחה בבית-המשפט המחוזי, אין בהן כדי להביא לעיכוב מימוש השיקים בעבור הארנונה, שכאמור, כמוהם ככסף שכבר שולם. בית-המשפט המחוזי, בא לקראת המבקשת בכך שהסכים לעכב את מימושים של חלק מן השיקים, ולא ביטל את צו המניעה כליל. באשר לטענותיה של המבקשת הנובעות מההסכם עם המשיבים, נראה על פניו כי גם אלו יכולות להידון בהשגה בפני ועדת הערר, וכי אין טעם לפצל את הדיון לשני הליכים שונים. מכל מקום איני רואה להכריע בדבר, כיוון שאין בכך כדי להשפיע על כך ההחלטה בעניין צו המניעה. מכיוון שהסכום שנמצא כעת במחלוקת הוא בסמכותו של בית-משפט השלום, איני רואה להתערב גם בהחלטתו של בית-המשפט בעניין זה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

על המבקשת לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.