עע"מ 10863/07 החברה למתנ"סים מרכזים קהילתיים בישראל בע"מ נ. עתיד רשת מכלל

1.

לפני בקשה מטעם המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") לסילוק הערעור על הסף. עניינו של ההליך בהשגה על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים מיום 22.11.07 (להלן: "פסק-הדין"). המערערת, חברה ממשלתית, זכתה במכרז להפעלת פרויקט חינוכי שפירסם המשיב 2. בעקבות עתירתה של המשיבה לבית משפט קמא כנגד זכייתה של המערערת, הוחזר הדיון לוועדת המכרזים. זו קבעה, כי הואיל ולמנהלת הפרויקט שהוצעה על-ידי המערערת חסר הניסיון הניהולי הנדרש, נפסלת הצעתה של המערערת, ובמקומה הוכרזה המשיבה כזוכה ביום 3.12.07. מכאן הערעור דנן, אשר הוגש ביום 20.12.07. בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 9.1.08, עוכב ביצועו של פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור.

2.

המשיבה טוענת כי יש לסלק את הערעור על הסף, הואיל והמערערת פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לדין, כאשר המציאה למשיבה את כתב הערעור למעלה משלושה שבועות לאחר המועד האחרון הקבוע להגשתו בדין. המשיבה טוענת כי משחלף מועד זה, הסיקה כי פסק הדין הפך לחלוט ולפיכך השקיעה כספים, בין היתר ברכישת ציוד, גיוס עובדים ושכירת משרדים, וכן התקשרה עם צדדים שלישיים לשם הפעלת הפרויקט נשוא המכרז, והכל תוך שיתוף פעולה עם המשיב 1. לבסוף טוענת המשיבה כי בהסתמכה על עקרון סופיות הדיון, שינתה את מצבה לרעה, וכך אף צדדים שלישיים שהסתמכו על התקשרותם עימה.

3.

המערערת מתנגדת לבקשה. ראשית טוענת היא, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מחמישה שבועות לאחר שהומצא למשיבה כתב הערעור. שנית היא טוענת, כי עובר להגשת הערעור הבהירה למשיבה כי בכוונתה לערער על פסק הדין ואף ניהלה הליכים נוספים, בקשה לתיקון פסק הדין ובקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, במטרה להשיג על תוצאתו, הליכים אשר היו ידועים למשיבה. הליכים אלו נסתיימו, כאמור, רק בהחלטת בית משפט קמא מיום 9.1.08, שעה שהמועד האחרון להגשת הערעור היה יום 26.12.07. מכאן, שאין בסיס לטענת המשיבה לפיה הסתמכה על עקרון סופיות הדיון ונקטה בפעולות לשם ביצוע הפרויקט, ובפרט שעה שהצהירה בהליכים הקודמים כי החלה בפעולות אלו לפני שחלף המועד האחרון להגשת הערעור. המערערת טוענת לבסוף כי לא המציאה למשיבה את כתב הערעור במועד הואיל וסברה בטעות, ובתום לב, שההמצאה מבוצעת בידי מזכירות בית משפט זה.

4.

לאחר בחינת הבקשות והתגובה לה נחה דעתי כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף, להידחות. אכן, אין חולק כי על המערערת מוטל היה הנטל להמציא למשיבות את הערעור, ולעשות כן "בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום שלושה ימים מיום הגשתו לבית המשפט" (ראו תקנה 35(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים), וכן תקנה 34 שם ; כמו גם תקנה 475א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)). בעוד שהערעור הוגש ביום 20.12.07, הומצא הערעור למשיבות רק ביום 16.1.08 – באיחור ניכר. בכך נפל פגם בהתנהלותה של המערערת. הפגם אינו רק פגם שבאי קיום הוראות התקנות כלשונן, אלא שהוא פגם של מהות שכן תכלית ההמצאה הינה, בין היתר, ידוע בעל הדין שכנגד על ההליך המתנהל כנגדו (ראו בע"מ 1378/07 זדה נ' זדה (לא פורסם, 29.4.07)), ובכלל זה מניעת מצב בו בעל הדין שכנגד מסתמך על כך שלא יוגש ערעור וכי פסק הדין נשוא הערעור הפך חלוט. כך בכלל, וכך בייחוד שעה שהערעור מומצא לבעל הדין שכנגד לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, כפי המקרה דנן, שאז רשאי בעל הדין שכנגד לצאת מנקודת המוצא, באין ראיה אחרת, כי חלף המועד שבדין להשגה על פסק הדין במסגרת ערעור.

5.

למרות זאת לא מצאתי כי בנסיבות המקרה יש להורות בשל כך על מחיקת ההליך. אכן גם אם אניח כי בידי סמכות להורות על מחיקת הליך רק מטעם זה של פגם במועד ההמצאה – ומבלי להכריע בנדון – הרי שלא מצאתי כי נסיבות המקרה הן כאלו המצדיקות שי מוש בסמכות זו. תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בנדון מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, קובעת כי "אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך אלא אם כן הורה כך בית המשפט...". מכאן, שאין הכרח להביא למחיקת הערעור בשל הפגם שנפל בהמצאה, בייחוד נוכח קיצוניותו של סעד זה, ובשים לב לזכות הגישה לערכאות ולמעמדה החוקתי של זכות הערעור (סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה), אלא יש לשקול את כלל נסיבות העניין, ובכלל זה בין היתר, את משך האיחור שנפל; אם בעת ההמצאה למשיב חלף המועד שבנדון להגשת הערעור; את הסיבה לאיחור; אם הסתמך המשיב על אי ההמצאה ועוד. אין זו רשימה סגורה של שיקולים, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.

6.

במקרה שלפני איחרה המערערת איחור ניכר בהמצאה למשיבה – למעלה משלושה שבועות. ההמצאה בוצעה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. עם זאת, כעולה מטיעוני המערערת, נבע הפגם בהמצאה מטעות לעניין ביצוע ההמצאה על-ידי המזכירות. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי המשיבות הסתמכו על חלוף המועד במקרה זה. כך, אם נוכח ביצוע חלק מן הפעולות להן טענה עוד קודם לכן, ואם בשל ידיעתה על כוונתה של המערערת להשיג על פסק הדין כעולה, בין היתר, מן הבקשה לעיכוב הביצוע בבית המשפט קמא, ובייחוד נוכח עיכובו בפועל של הביצוע. במצב דברים זה, ובאיזון בין השיקולים השונים, לא מצאתי להורות על מחיקת ההליך כפי המבוקש. הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.