עע"מ 10938/08משה צ'יצ'יאן נ. עיריית הרצליה

1.

הבקשה סווגה כבקשה למתן הוראות, אולם עיקר תכליתה מתן צו לעיכוב הליכי גבייה מנהליים עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (מפי השופט נ' ישעיה בעת"מ 1766/07 מיום 24.11.08).

המבקשים הגישו עתירה מנהלית בבית משפט קמא לביטול היטלים שונים שהושתו עליהם על ידי עריית הרצליה – היא המשיבה. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה. נקבע שהעותרים ידעו על החובות שהושתו עליהם עוד בשנת 2000, בעוד העתירה הוגשה רק ביולי 2007. בהתאם, נפסק כי יש לדחות את העתירה הואיל והיא לוקה ב"שיהוי מהותי רב שנים ובלתי מוצדק". בנוסף קבע בית משפט קמא, כי יש לדחות את העתירה בנוגע להיטלי ביוב, זאת אף בשל חוסר סמכות עניינית. נקבע, כי היה על המבקשים לפנות בעניין לוועדת ערר. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון ובשלב מאוחר יותר הוגשה הבקשה שבנדון.

2.

המבקשים טוענים כי המשיבה מתעמרת בהם משך שנים בנקיטת הליכי עיקול דרקוניים במספר מסלולים משפטיים. נטען, כי ננקטו "הליכים כפולים ומשולשים". המבקשים מלינים על כך שלא קבלו מענה לבקשתם למתן פירוט אודות הסכומים שעוקלו עד כה. בנוסף ציינו המבקשים את מצבם האישי הקשה, בהיות המבקשת נכה המרותקת לכסא גלגלים והמבקש הינו מעל גיל 70, נכה צה"ל, המטפל במסירות ברעייתו החולה. על רקע האמור הם מבקשים לעכב את הליכי הגבייה נגדם עד להכרעה בערעור ועד בכלל.

המשיבים מדגישים את השהוי העצום בהגשת הבקשה. צוין כי המבקשים לא טרחו לציין כי פנו בבקשה דומה לבית המשפט לעניינים מנהליים - בקשה

אשר נדחתה. המבקשים הגישו בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון (בר"ם 6848/07). הוחלט, על רקע עמדות הצדדים באותו שלב, ליתן צו זמני שיותנה בהפקדת ערבות בנקאית מטעם המבקשים בסך 80,000 ₪ (החלטת השופטת

מ' נאור מיום 9.8.07). המבקשים לא הפקידו את הסכום האמור והצו לא נכנס לתוקף. בהתאם, נמשכו הליכי הגבייה. פסק הדין נשוא הערעור ניתן בנובמבר 2008 ואילו הבקשה לעיכוב הליכי גבייה הוגשה רק ביוני 2010. לשיטתם, די בשיהוי האמור כדי לדחות את הבקשה. מעבר לכך נטען כי המבקשים כלל לא פירטו בבקשתם את סיכוי הערעור. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה משלא פורטו הנזקים הכלכלים העלולים להיגרם באם ייפרע החוב ומהצד האחר עסקינן בחוב שנוצר לפני שנים ארוכות.

3.

נדמה, כי השהוי הכבד בהגשת העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים וכן השהוי הניכר בהגשת הבקשה לסעד זמני פועלים, במספר מישורים, נגד קבלת הבקשה. באשר לסיכוי הערעור, בית משפט קמא התייחס לשהוי הכבד -7 שנים-

ביחס למועד בו הוגשה העתירה. על פני הדברים, המבקשים אינם נותנים לכך מענה ולמעשה כלל אינם מתייחסים לסיכוי הערעור בבקשה המונחת בפניי. יתר על כן, חרף העובדה שהליכי הגבייה נמשכו משך שנים רבות, המבקשים השתהו ולא הגישו במועד בקשה לעיכוב הליכי הגבייה, הן במסגרת ההליך בבית משפט קמא והן בפני ערכאת הערעור. מכאן יתקשו עד מאוד המבקשים להסביר מדוע אינם יכולים להמתין פרק זמן קצר נוסף יחסית עד להכרעה בערעור. לשיהוי בהגשת הבקשה יש השלכה הן ביחס למאזן הנוחות והם ביחס לשיקולי צדק שיש לשקול בבקשה כגון דא. כפי שנפסק לאחרונה מפי השופטת מ' נאור

(רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (28.6.10):

"בין יתר שיקולי היושר והצדק, יש ליתן משקל, למועד בו פנה המבקש לבית המשפט לקבלת הסעד. שהרי כידוע, לא ייעתר בית המשפט לבקשה למתן סעד זמני, אלא אם המבקש שכנע אותו כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת, עוד בטרם בירור התביעה. שיהוי בהגשת הבקשה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראיה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית עבורו"...לכך כמובן עשויות להיות השלכות גם לבחינת מאזן הנוחות (ראו: רע"א 7410/09 ניסנוב נ' שבתאי

( [פורסם בנבו] , 25.10.2009).

שיהוי - וודאי שיהוי כה ניכר - יכול להוביל לעיתים לדחיית הבקשה למתן סעד זמני. כפי שנפסק על ידי השופטת א' חיות (רע"א 2787/10 חאן מגולי בע"מ נ' אריה בריט (25.5.10)) :

"אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי הבקשה במקרה דנן לוקה בשיהוי וכלל הוא כי שיהוי בהגשת בקשה למתן סעדים זמניים אכן עשוי להוביל לדחייתה (ראו רע"א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית להתשייבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון , פיסקה 6 (טרם פורסם, 10.4.2007))".

4.

מכאן סבורני כי דין הבקשה להידחות ללא צו להוצאות.