עע"מ 119/15 הועדה המקומית לתכנון ובניה בת

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אבי ב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) בגדרה נקבע, כי על המבקשת לשלם למשיב 1 (להלן: המשיב ), אחד ממספר תובעים שהגישו בקשה לאשר את תביעתם כתובענה ייצוגית, גמול של 30,000 ש"ח.

המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים ) הגישו נגד המבקשת והמשיבות 7-5, ועדות מקומיות לתכנון ולבניה (להלן: הוועדות ), תובענה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית שעניינה גביית יתר של אגרות בניה. המשיבות הודיעו כי חדלו מהגבייה שבגינה הוגשה התובענה ועל כן נדחתה התובענה. בהחלטתו מיום 17.11.2014, ולאחר ששמע את טענות הצדדים בעניין זה, קבע בית משפט קמא, כי לכל אחד מן המשיבים ישולם גמול בסך של 30,000 ש"ח (מהוועדה המקומית הרלבנטית) וכי לבאי כוחם של המבקשים (אשר ייצוגם היה משותף) ישולם שכר טרחה בסך של 300,000 ש"ח בו תשאנה כל הוועדות באופן שווה.

המבקשת, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בבת-ים, הגישה ערעור על החלטת בית משפט קמא ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בכל הנוגע לשיעור הגמול שנפסק למשיב.

טענתה המרכזית של המבקשת בערעור היא, כי הסכומים שהושתו עליה במסגרת ההחלטה הם חריגים בגובהם ואינם עולה בקנה אחד עם סכומים שנפסקו במקרים דומים, וכי לא היה מקום לחלקם באופן שווה בין הוועדות תוך התעלמות מנסיבותיו של כל מקרה. למשל, נטען כי היה מקום להתחשב בסכומי גביית היתר שנגבו על-ידי כל אחת מהוועדות. לפיכך נטען, כי סיכויי הערעור הם גבוהים. באשר למאזן הנוחות נטען, כי די "בעובדה שהמשיב 1 ... הינו אדם פרטי אשר מצבו הכלכלי אינו ידוע למבקשת" ובכך שנפסק לזכותו שיעור גמול גבוה, כדי להוכיח שקיים סיכון שאם בקשתה תדחה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל. מנגד, נטען, אין חשש שהמשיב לא יוכל להיפרע מהמבקשת ככל שהערעור יידחה.

המשיב מתנגד לבקשה בהדגישו, כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות אכן נוטה לטובתה.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות, באשר היא לחלוטין אינה עומדת בתנאים שרק בהתקיימם ייעתר בית משפט זה לבקשות כגון דא. כפי שציין גם המשיב, בענייננו, מתבקש עיכוב ביצועה של החלטה שהעניקה למשיב סעד כספי גרידא, " וכידוע במקרים אלה, הנטל החל על מבקש עיכוב הביצוע לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו הוא נטל כבד, שהרי ככלל לא אמור להיות קושי להחזיר את המצב לקדמותו אם תשונה תוצאת הפסק" ( ע"א 7134/13 עיריית סח'נין נ' בני עאדל ג'באלי בע"מ (18.11.2014)). ברי, כי בענייננו המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש. אף אם סכום הגמול שנפסק לטובת המשיב אינו "זניח", הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בסכום גבוה באופן שיש בו, כשלעצמו , להוות שיקול משמעותי לקבלת הבקשה בלי שתפרש תשתית, ולו מינימלית, באשר ליכולתה של המבקשת להיפרע מן המשיב במידה והערעור יתקבל. זאת ועוד, כפי שטוען המשיב, טענת המבקשת אינה כי כלל אין מקום לפסוק לזכותו גמול אלא רק שיש להפחיתו. מכאן שבסופו של יום גם אם ערעורה של המבקשת יתקבל, בכל מקרה יהיה עליה לשלם למשיב סכום כלשהו, וגם בכך יש להקהות את טענותיה באשר למאזן הנוחות. בנסיבות אלה, בהן מאזן הנוחות נוטה במובהק לעבר דחיית הבקשה, לא ראיתי להידרש לטענות המבקשת באשר לסיכויי הערעור.

מדובר, אפוא, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין

כספי, כשאין מדובר בסכום משמעותי מבחינת החשש שגובה הסכום כשלעצמו יקשה להשיבו למבקשת ככל שיתקבל ערעורה, ומבלי שהונחה כל תשתית לאפשרות שלא יעלה בידי המשיב להחזיר למבקשת סכום שיכול ויתברר ששולם לו בעודף אם יתקבל הערעור. נפסק שוב ושוב כי הגשת ערעור אינה מצדיקה לעכב ביצועו של פסק דין כספי, אותו יש לבצע לאלתר, אלא בהתקיים נסיבות חריגות, שאינן מתקיימות במקרה דנא.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות המתוארות לעיל, נראה כי מוטב היה אילו הבקשה דנא כלל לא היתה מוגשת. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.