עע"מ 1193/20 מעון נצרת בע"מ נ. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון

1.

המערערות הן בעלות זכויות במתחם, שנמצא מצפון לשטחו של המשיב 3, קיבוץ כפר החורש (להלן: הקיבוץ ). המתחם משמש לתיירות ולנופש, ונמצאים בו גם הוסטל לחוסים, בית הבראה ומשרדי רדיו אזורי. בראשית שנות ה-80 פורסמה למתן תוקף תוכנית ג/1908, שבה הותוותה דרך גישה למתחם המערערות, אשר עוברת בשטחי הקיבוץ (להלן: הדרך ). בתוכנית צויין, כי היא

תבוצע "בתוך 10 שנים מיום אישורה" , אולם אין מחלוקת כי הדרך מעולם לא נסללה.

2.

בשנת 2018 הופקדה תוכנית מתאר מקומית מספר 254-0338509, שעניינה הרחבת הקיבוץ (להלן: התוכנית החדשה ). הדרך אינה מופיעה בתוכנית זו, וברוב השטח שיועד לה מופיעים מגרשי מגורים. המערערות הגישו התנגדות לתוכנית החדשה, בטענה שהיא מנתקת את המתחם מהקיבוץ ומהמועצה האזורית שלתחום שיפוטה הוא שייך, והופכת אותו ל-'אי בודד'. עוד נטען, כי ביטול הדרך, שאושרה סטטוטורית בתוכנית ג/1908, נעשה בחוסר סמכות. טענות אלה נדחו בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות של המשיבה 1, אשר קבעה כי הדרך בוטלה בתוכנית משצ/7, שאושרה בשנת 1988, ולא ניתן לטעון כיום נגד תוקפה. כמו כן קבעה הוועדה, כי "מבחינה תכנונית אין שום היגיון בחיבור מתחם התיירות בדרך העוברת במרכז הקיבוץ. אין שום תועלת בכך שכל המבקרים במתחם התיירות, בכל שעות היום, יעברו דרך הקיבוץ ויפריעו לחייהם של חברי הקבוץ, יסכנו אותם ויגרמו למחלוקות [...] על כן, אפילו היה ממש בטענה כאילו התכניות הקודמות לא ביטלו את תכנית ג/1908, היה מקום לבטלה במסגרת תכנית זו" .

3.

המערערות עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים, וביקשו לבטל את החלטת הוועדה, ולהכריז כי הדרך שאושרה בתוכנית ג/1908 עודנה בתוקף. לטענתן, משצ/7 לא כללה הוראה מפורשת לגבי ביטול הדרך, וזו למעשה לא בוטלה מעולם. ממילא, נטען, לוועדה שערכה את משצ/7 לא היתה סמכות לבטל את הדרך. עוד טענו המערערות, כי התוכנית שאושרה לוקה בחוסר סבירות, משום שאינה כוללת חיבור בין המתחם, לבין המועצה האזורית שלתחום שיפוטה הוא שייך. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה, בקובעו כי משצ/7 אכן ביטלה את הדרך. מתקנון התוכנית נלמד במפורש, כי אחת ממטרותיה היא "ביטול דרכים קיימות והתווית דרכים חדשות" . מעיון בתשריט התוכנית, ניתן לראות כי הדרך אינה מופיעה בו. משמעות הדבר היא, כי הדרך בוטלה בפועל. אשר לטענת חוסר הסמכות, קבע בית המשפט כי אין לקבלה לגופה, וממילא דינה להידחות מחמת השיהוי הרב בהעלאתה כעת, עשרות שנים לאחר אישורה של משצ/7. לבסוף, נדחתה טענת העותרים לגבי חוסר הסבירות שבאישור התוכנית החדשה.

4.

ביום 13.2.2020 הגישו המערערות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, וביום 15.3.2020 הוגשה הבקשה שלפנַי, בגדרה מבקשות המערערות להורות למשיבה 4 שלא ליתן היתרי בנייה במגרשים שעל תוואי הדרך, ולהורות לקיבוץ להימנע מביצוע כל פעולה במגרשים אלה, אשר יש בה כדי למנוע את סלילת הדרך. המערערות טוענות, כי סיכויי הערעור גבוהים, ומאזן הנוחות נוטה לטובתן. לטענתן, על-פי סעיף 133 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ניתן לבטל תוכנית רק "באותה דרך" שבה ניתן לאשרה. המשמעות בענייננו היא שעל מנת לבטל את תוכנית ג/1908 , נדרשת הודעה על הפקדת תוכנית מבטלת. במשצ/7 אין הודעה מפורשת על ביטול הדרך, והדרך אינה מופיעה בה בתשריט המתאר את המצב הקיים. מכאן, שמשצ/7 לא ביטלה את הדרך, והיא עודנה בתוקף. יתר על כן, לטענת המערערות, משצ/7 היא תוכנית איחוד וחלוקה, ואין למוסד התכנון שדן בה סמכות לבטל דרכים קיימות. המערערות גורסות, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שטענתן בעניין זה לוקה בשיהוי, שכן ככל ומשצ/7 ביטלה את הדרך, הן לא יכלו לדעת על כך באופן סביר, משום שאין בתוכנית הוראה מפורשת בעניין זה. כמו כן טוענות המערערות, כי אישור התוכנית החדשה נגוע באפליה על רקע לאום. לטענתן, הוועדה המחוזית קבעה ללא בסיס עובדתי, כי העברת כביש הגישה למתחם דרך הקיבוץ תפריע למרקם החיים בו, ותגרום למחלוקות בין הקיבוץ לבין המבקרים במתחם. לטענתן, נימוק זה אינו אלא מסווה לכך שהקיבוץ והמועצה האזורית אינם מעוניינים בכך שבני המגזר הערבי, המבקשים להגיע למתחם, יעברו דרך הקיבוץ. אשר למאזן הנוחות, טוענות המערערות כי הסעד הזמני הכרחי לצורך שימור המצב הקיים ועל מנת למנוע קביעת עובדות בלתי הפיכות בשטח.

5.

הקיבוץ מתנגד לבקשה בטענה שסיכויי הערעור קלושים, וכי הנזק שיגרם ממתן הסעד הזמני – משמעותי. לטענתו, המערערות לא הצביעו על פגם בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, והערעור נסמך בעיקרו על אותן טענות שנדחו בפסק הדין. לגבי טענת ההפליה צוין, כי זו נטענה לראשונה בערעור באופן שמהווה הרחבת חזית אסורה, ועל כל פנים אין לה יסוד ולא בסיס. אשר למאזן הנוחות הודגש, כי במוקד הערעור כביש היסטורי, שמעולם לא נסלל, וממילא בוטל תכנונית זה מכבר. אי לכך, דחיית הבקשה לא צפויה להסב נזק למערערות, ועל כך ניתן ללמוד גם מהשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, למעלה מחודשיים לאחר מתן פסק הדין, וכחודש אחרי הגשת הערעור. לעומת זאת, מתן צו מניעה זמני יגרום לעיכוב בהרחבת הקיבוץ, ויפגע ביכולתו להתפתח ולקלוט משפחות חדשות.

6.

המשיבות 2-1 סבורות, כי "סיכויי הערעור קלושים ואף אפסיים" . לטענתן, הדרך אינה מופיעה בתשריט המאושר של משצ/7, תוכנית שאחת ממטרותיה המפורשות היא "ביטול דרכים קיימות והתווית דרכים חדשות" . המסקנה המתבקשת היא שהדרך בוטלה לפני כ-30 שנים בתוכנית זו. המשיבות 2-1 הביעו את מורת רוחן מטענת האפליה, שהועלתה לראשונה בערעור, והדגישו כי החלטת הועדה המחוזית התקבלה על סמך שיקולים מקצועיים בלבד. על אף האמור, כיוון שהסעדים שהתבקשו בבקשה אינם מופנים כלפיהן, הותירו המשיבות 2-1 את ההכרעה בה לשיקול דעתו של בית המשפט.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שניתנו לה, על נספחיהן, ושקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, התנאים למתן סעד זמני בתקופת הערעור מחמירים מאלה החלים בערכאה הדיונית. דחיית העתירה משפיעה על נקודת האיזון בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין, ונקודת המוצא היא שיש לאפשר לזוכה בפסק הדין להנות מפירות זכייתו (ראו למשל: עע"ם 2972/19 בנימין נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה (מרכז) , פסקה 11 (2.6.2019)). בנדון דידן סבורני, כי האיזון נוטה לטובת הקיבוץ – הן מבחינת סיכויי הערעור, הן לגבי מאזן הנוחות. כפי שציינו המשיבות, משצ/7 התקבלה לפני כ-30 שנים, ותקיפתה בשלב זה – מוקשית. ממילא, גם בהתעלם מסיכויי הערעור, דומני שדחיית הבקשה לא תגרום למערערות נזק משמעותי. כאמור לעיל, במוקד הערעור דרך שלא נסללה מעולם, וברי כי לא שימשה אותן. משאלו הם פני הדברים, אין בהוצאת היתרי בניה ובשינוי המצב בשטח משום פגיעה במערערות, שממילא אינן יכולות להנות מהדרך.

אחרי כתיבת ההחלטה, ולפני חתימתה, נתקבלה תשובת המשיבה 4. אין בה כדי לשנות מן האמור.

אשר על כן, הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

המערערות תישאנה בהוצאות הקיבוץ בסך של 5,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבות 2-1 בסך של 2,500 ש"ח.