עע"מ 1251/19 הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ. בר יהודה בע"מ

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 19986-12-18 (השופט נ' ג'השאן ) מיום 28.1.2019, בגדרו התקבלה עתירת המשיבה להורות למבקשת, הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, להנפיק לה אישור לצורך רישום זכויות במקרקעין.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1.

המשיבה היא חברה יזמית בעלת זכויות בשני מגרשים במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 3 בגוש 10195, המכונים "המגרש הצפוני" ו"המגרש הדרומי" (וכך הם ייקראו להלן). בעקבות שינוי ייעוד המקרקעין שנעשה במסגרת תכנית ש/1403 הוציאה המבקשת למשיבה ביום 9.6.2011 שומה עם דרישת תשלום היטל השבחה לגבי שני המגרשים. סכום היטל ההשבחה עבור המגרש הצפוני עמד על סך של 976,471 ש"ח ואילו עבור המגרש הדרומי עמד סכום היטל ההשבחה על סך של 39,377,036 ש"ח.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 14.8.2011 שילמה המשיבה סך של 1,000,000 ש"ח עבור היטל השבחה, אך הצדדים נחלקו בעד איזה מגרש בוצע התשלום האמור. בעוד שלטענת המבקשת, התשלום נעשה עבור שני המגרשים ללא הבחנה ביניהם, המשיבה עמדה על כך שמדובר היה ב תשלום מלא של היטל ההשבחה הנדרש בגין המגרש הצפוני , ויתרת הסכום שנותר מעבר למלוא היטל ההשבחה שנדרש בגין מגרש זה, נזקף על חשבון חיוב המגרש הדרומי.

2.

מכל מקום, באותו יום שבו בוצע התשלום הגישה המשיבה ערר לוועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה (להלן: ועדת הערר ) בגין השומה שהוצאה לה, הן ביחס למגרש הצפוני והן ביחס למגרש הדרומי. בין היתר, מעבר לטענות המשיבה בקשר לגובה ההיטל בו חויבה, נטען בערר כי לא ניתן לחייבה בהיטל השבחה ביחס למגרש הצפוני, שכן המשיבה אינה חוכרת לדורות לגביו אלא בת-רשות בלבד מכוח הסכמי פיתוח מול רשות מקרקעי ישראל. זאת בין היתר בהתבסס על ההלכה המנחה באותה עת, הלכת קנית (רע"א 85/88 "קנית" – ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן , פ"ד מב(4) 782 (1989)), על פיה מעמדה של חברה יזמית בתקופת חוזה הפיתוח הוא של בר-רשות.

3.

טענה זו של המשיבה התקבלה בהחלטת ועדת הערר מיום 16.1.2012, ונקבע כי המשיבה אינה חייבת בתשלום היטל השבחה בגין המגרש הצפוני. המבקשת אשר התקשתה להשלים עם תוצאה זו, הגישה על החלטת ועדת הערר ערעור מנהלי וכן המרצת פתיחה באותו נושא. ביום 12.8.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשני ההליכים שאוחדו (ה"פ 36563-11-11, השופט ר' סוקול ) אשר קבע כי יש לראות במשיבה כחוכרת לדורות ביחס למגרש הצפוני, ועל כן יש לחייבה בהיטל השבחה על פי השומה שהוציאה לה המבקשת. לפיכך, הדיון בקשר לגובה השומה הוחזר לוועדת הערר. עם זאת, המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה ובעקבות זאת הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו יושהה הבירור בקשר למגרש הצפוני עד להכרעה בערעור. על כן, קבעה ועדת הערר ביום 17.11.2013 כי הדיון בקשר למגרש הצפוני יעוכב, כאשר הצדדים רשאים לחדש את הערר בהודעה בכתב. ביום 10.5.2016 נדחה הערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין (ע"א 7084/13, השופטים י' דנציגר , א' שהם ו- ד' ברק ארז ) תוך שעודכנה הלכת קנית , וביום 26.12.2017 נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק הדין (דנ"א 4213/16).

4.

לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים, הוחזרה הלכה למעשה על כנה השומה שהוצאה למשיבה עבור המגרש הצפוני, אלא שאז נחלקו הצדדים האם השומה שולמה זה מכבר ביחס למגרש זה. המשיבה אשר עמדה על כך שמלוא היטל ההשבחה שולם עבור מגרש זה, פנתה למבקשת בבקשה להנפיק עבורה אישור לשם העברת הזכויות במגרש על שמה. בקשתה נדחתה על ידי המבקשת, והמשיבה פנתה בעניין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בבקשה להורות למבקשת על הנפקת אישור כאמור. ביום 28.1.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נקבע כקביעה עובדתית כי היטל ההשבחה עבור המגרש הצפוני שולם במלואו, בהתבסס בין היתר על העובדה שלאחר תשלום ההיטל הופקו היתרי בנייה עבור המגרש הצפוני, ועל כך שגרסת המשיבה מקבלת חיזוק משובר תשלום ההיטל. משכך, הורה בית המשפט למשיבה להנפיק אישור לרישום העברת הזכויות על שם המשיבה.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לפני בית משפט זה ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע, וזו הבקשה שלפנַי.

5.

לטענת המבקשת, סיכוי הערעור טובים, שכן שגה בית המשפט כאשר קבע כי המשיבה שילמה את מלוא תשלום היטל ההשבחה עבור המגרש הצפוני. בעיקר נטען כי לאחר החלטת ועדת הערר מיום 16.1.2012 התשלום ששולם בסך של 1,000,000 ש"ח לא שויך עוד למגרש הצפוני, וכי היתרי בנייה ניתנו בהסתמך על ההסדר הדיוני על פיו יוקפאו ההליכים בקשר להיטל ההשבחה בגין המגרש הצפוני, ולא בשל כך ששולם אותו היטל. כמו כן, מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן הנפקת אישור לרישום בעלות ללשכת רישום המקרקעין על ידי המבקשת תיצור מצב בלתי הפיך והערעור יהפוך לתיאורטי מפני שלא יהיה למערערת אמצעי לגבות את תשלום היטל ההשבחה.

6.

מנגד, המשיבה עמדה על כך שאין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט בפסק הדין כאשר טענותיה של המבקשת לא גובו במסמכים ובראיות. עוד טענה המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה, מפני שעיכוב רישום החכירה מסב לה נזק ניכר ומיותר ביחסיה מול שוכרים ותאגידים, בעוד שלא ייגרם למבקשת נזק אם יונפק אישור הרישום, שכן במידת הצורך תוכל לעשות שימוש בסמכויותיה לפי פקודת המסים (גביה).

דיון והכרעה

7.

נקודת המוצא לדיון היא כי הזוכה בדין זכאי לקבל את פירות זכייתו מיד לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע בהתקיימותם של שני תנאים – סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. ככלל, מאזן הנוחות מהווה את השיקול המרכזי שעל פיו תוכרע הבקשה לעיכוב ביצוע (עע"ם 5860/13 ע.ר. אציל בע"מ נ' מרדכי , פסקה 4 (30.8.2013); עע"ם 2668/15 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' פרופ' הלל וייס , פסקה 14 (12.5.2015); עע"ם 4977/14 גדות תעשיה ביוכימיה בע"מ נ' הממונה כהגדרתו בחוק אוויר נקי – המשרד להגנת הסביבה , פסקה 10 (18.8.2014)).

8.

מבלי לומר דברים נחרצים, נדמה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן ערעור המבקשת נסוב כולו על קביעות שבעובדה. על פני הדברים, המשוכה העומדת לפני המבקשת גבוהה, וזאת גם בהתייחס למסמך שהגישה המשיבה (נ' 21) על פיו שולם היטל השבחה נוסף עבור המגרש הצפוני בסך של 64,391 ש"ח ביום 8.8.2013.

9.

באשר למאזן הנוחות, בקשת עיכוב הביצוע נועדה רק לשם הותרת "קלף מיקוח" בידי המבקשת לצורך גביית סכום כספי, כאשר גם במקרים כאלה חל הכלל על פיו ברגיל לא יעוכב ביצוע של פסק דין המשית נטל כספי (ראו גם: עע"ם 6448/17 עיריית רחובות נ' שולץ (19.9.2017)). גם אם יוכרע כי על המשיבה לשאת בתשלום היטל ההשבחה ותיגרע מהמבקשת האפשרות לעשות שימוש בכלי המנהלי שהיה נתון בידה למנוע את רישום זכויות המשיבה במגרש עד לתשלום ההיטל, אין בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין (ראו גם, למשל: עע"ם 3522/11 עיריית לוד נ' אהרונסון , פסקה 9 (24.7.2011)). לא השתכנעתי אפוא כי דחיית הבקשה תסב למבקשת נזק בלתי הפיך. מה גם, שהמבקשת לא הציגה בסיס כלשהו לטענה כי המשיבה לא תוכל לעמוד בתשלום היטל ההשבחה, אם יוטל עליה (ונסיבות העניין אף אינן תומכות בטענה כגון דא).

על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח.