עע"מ 1254/11 LIDIA ROMANOVA נ. משרד הפנים

1.

המבקשת, אזרחית אוקראינה, נכנסה לישראל מכוח היתר עבודה בענף הסיעוד. בעקבות פטירת מעסיקתה, פנתה המבקשת למשיב לשם הסדרת מעמדה. בפנייתה הדגישה את ניסיונותיה למציאת מעסיק חדש, וביקשה כי תינתן לה תקופה של 60 ימים נוספים לצורך כך. לאחר שהמשיב דחה את הבקשה, פנתה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. במסגרת הליך זה הושג הסדר בגדרו ניתנה למבקשת ארכה נוספת של 45 ימים למציאתו של מעסיק חדש. עוד הובהר והוסכם, כי למבקשת לא תינתן ארכה נוספת, והיא עצמה לא תעלה בקשות נוספות מסוג זה.

2.

בחלוף כחודש פנתה המבקשת למשיב בבקשה חדשה להסדיר את מעמדה, והפעם מכוח היותה ידועה בציבור של המבקש – אזרח ישראלי תושב חדרה. קיומה של מערכת יחסים זו, לא בא זכרה בשום שלב קודם במגעים שבין המבקשת למשיב. יחד עם זאת, בחן המשיב את הבקשה לגופה, ולמבקשים נקבע מועד לשימוע לצורך בחינת עניינם. לטענת המשיב, במהלך השימוע נתגלו אי התאמות וסתירות מהותיות בין התשובות שמסרו המבקשים, ולא הוצגו ראיות משכנעות לקיומם של חיים משותפים. נוכח זאת, ובשים לב לכלל הנסיבות, הוחלט לדחות את הבקשה, והמבקשת נדרשה לעזוב את הארץ בתוך 14 ימים.

3.

כנגד החלטה זו שבה המבקשת ועתרה לבית-המשפט לעניינים מנהליים, וזה קבע כי דין העתירה להימחק על הסף, וזאת משלושה טעמים: למבקשת יוחס חוסר תום-לב בשל אי-גילוי פרטים מהותיים לעתירה, ובעיקר העובדה שבעתירה קודמת שהגישה גובש הסכם בין הצדדים; שנית, הגשת העתירה בשלב זה מהווה הפרה של ההסכם שהושג עם המשיב; שלישית, מעת שפגה הארכה האחרונה שניתנה למבקשת, היא שוהה בישראל שלא כדין. גם לגופם של דברים נדחתה העתירה, ועל כן נקבעה כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב באשר זו מצויה במתחם הסבירות.

4.

בבקשה שבפני, מלינים המשיבים על שלל הכרעותיו של בית-המשפט קמא. באשר למחיקה על הסף בשל היעדר ניקיון כפיים, טוענים המשיבים כי אי-גילוי הפרטים נעשה בתום-לב, מתוך כך שסברו שפרטי העתירה הקודמת – שעניינם בבקשה לקבלת אשרת עבודה – אינם רלבנטיים לעתירה זו, המתבססת על היותם בני זוג. עוד סבורים הם, כי שגה בית-המשפט בכך שייחס משמעות רבה לסתירות שעלו, לטענת המשיב, בין גרסאותיהם במהלך השימוע שנערך בעניינם. לגישתם, חרף קיומן של סתירות בין גרסאותיהם, חוסה עניינם תחת הגישה המרחיבה שאומצה בפסיקת בית-משפט זה לקביעת גדרי המוסד של ידועים בציבור. באשר לקביעת בית-המשפט קמא, כי החלטת המשיב מצויה במתחם הסבירות – טענת המבקשים היא כי ההחלטה על גירושה של המבקשת אינה מידתית, מאחר והיא כרוכה בפגיעה בזכות לכונן חיי משפחה, ומנגד, ניתן להשיג את התכלית שביסודה באמצעים אחרים, פחות פוגעניים.

5.

לאחר שעיינתי בתגובת המשיב ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כלל נוהג עימנו כי על המבקש סעד זמני כאשר הערעור בעניינו תלוי ועומד, להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בכל הזהירות הראויה, סבורני כי סיכויי הערעור במקרה זה אינם מן הגבוהים. הבקשה שבפני אינה מגלה טיעונים חדשים ומוצקים שטרם נשמעו בעניינם של המבקשים, ומכל מקום, פסק דינה של הערכאה הדיונית התבסס בעיקר על ממצאים שבעובדה, בהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. לא נעלם ממני כי מן הבקשה עולה, לכאורה, גם שאלה משפטית באשר לנטל המוטל על נתין זר המבקש הכרה כידוע בציבור בנסיבות אלה. עם זאת, קיומה של סוגיה זו, ככל שרלבנטית היא לענייננו, אינו מוריד או מעלה לעניין ההחלטה בסעד הזמני. שיקול דעתו של המשיב, בדונו בהחלטות על פי חוק הכניסה לישראל הוא רחב ביותר, ובשלב זה לא שוכנעתי כי עניינה של המבקשת נמנה על המקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת ערעור (וראו: בג"ץ 2527/03 אסעיד נ' שר הפנים , פ"ד נח(1) 139, 143 (2003)).

באשר למאזן הנוחות – אמנם, יש אמת בטענת המבקשים לפיה הפגיעה בציבור שתיווצר עקב המשך שהייתה של המבקשת בישראל אינה חריפה ביותר. עם זאת, במכלול הנסיבות ובשים לב לעובדה שהמבקשת עשתה דין לעצמה והיא שוהה בישראל שלא כדין, שוכנעתי כי אין ליתן לשיקול זה משקל מכריע. בכך בא לידי ביטוי העיקרון לפיו זכותה של מדינה דמוקרטית למנוע מזרים להשתקע בה. בנוסף, בית-משפט זה פסק לא אחת, כי הנזק הנגרם למבקש כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור למניעת הרחקה מן הארץ, אינו בלתי-הפיך, שכן אם יזכה בערעור יוכל לשוב לישראל (ראו: עע"מ 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 14.05.08)) . זאת, בייחוד כאשר המבקשת מיוצגת על ידי עורך דין, והמבקש הוא תושב ישראל שבכוחו להמשיך וליטול חלק בהליכי הערעור.

אי לכך, הבקשה לסעד זמני נדחית. מטבע הדברים, הצו הארעי עליו הוריתי בהחלטה קודמת - בטל.