עע"מ 1408/16 צ'רלי מסיקה נ. עירית נתניה

1.המבקש הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 55076-02-15), בגדרה ביקש לקבוע כי קיים צו הריסה שהושת עליו בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה ואושר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (תל"פ 1032-05 ו-עפ"א 48500-11-12, בהתאמה), להריסת מבנה מקורה בפרגולה בחוף הים "ארגמן" בנתניה, המשמש את המבקש כמסעדה שהוא מנהל ומפעיל (להלן: המבנה ). בין צו ההריסה שניתן לבין אישורו בערעור ניתנה החלטה נוספת, הדוחה את בקשת המבקש לביטול צו ההריסה על רקע נסיבות חדשות נטענות. גם העתירה שהגיש המבקש נדחתה. בעקבות כך הוגש ערעור לבית משפט זה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שבפניי.

2.לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הרלוונטי, לרבות החלטות הערכאות הקודמות, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, ממספר טעמים.

ראשית,

המבקש לא הגיש בקשה למתן רשות ערעור פלילי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שאישר את צו ההריסה. במובן זה, הפך צו ההריסה לחלוט. הלכה היא כי על דרך הכלל, ולמעט במקרים חריגים שהמקרה דנא, על פני הדברים, אינו נמנה עליהם, אין מקום ליתן צו ביניים בהליך מנהלי ב"מסלול עוקף" לפסק דין חלוט שניתן בהליך פלילי (ראו, למשל, בר"מ 864/15 סבן ואח' נ' ועדת ערר ת"א ואח' (5.2.2015)).

שנית,

נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים דיים באופן המצדיק עיכוב ביצוע של ההריסה. עניינו של המבקש נדון במספר ערכאות, ועמדתו נדחתה בהחלטות שונות. בית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר ששמע את העדים והתרשם מחומר הראיות, קבע כי המבנה המדובר הוא מסעדה רחבת היקף וגדולת מימדים, שהוקמה על ידי המבקש ללא היתר ושלא כדין, תוך השתלטות על עבודות פיתוח (מרפסת ופרגולה) שנבנו על ידי חל"ת (החברה לפיתוח ולתיירות נתניה) בשנים 1997-1996 ונועדו לשמש לרווחת הציבור. בית המשפט המחוזי שעיין אף הוא בחומר הדגיש כי לא ניתן היה להגיע למסקנה אחרת. עוד נקבע כי המבנה "בלע" את הקיוסק המקורי והפרגולה שהיו במקום. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא הריסת הפרגולה היא נשוא הבקשה לצו הריסה, כי אם המבנה בכללותו שנבנה ללא היתר. נקבע שכעולה מהמסמכים, הותר למבקש להקים קיוסק, אך לא הותר לו לבנות מסעדה בשטח של כ-230 מ"ר, מקורה וסגורה עם מספר רב של מקומות לסועדים כפי שעולה מתמונות שהוצגו. עוד אישש בית המשפט המחוזי את החלטותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים – הן זו במסגרתה הוצא צו הריסה והן זו שדחתה את הבקשה לבטלו. החלטות אלה עמדו על האינטרס הציבורי שבשמירה על צביון החופים כמשאב טבעי, מניעת ניכוס אזורי חוף על ידי היחיד על חשבון הכלל ושמירת ייעוד החופים לשירות הציבור בכללותו. עסקינן, אפוא, בשלוש החלטות (למצער) שניתנו על ידי שלושה מותבים שונים, שדנו לפרוטרוט בעניינו של המבקש ודחו את עמדתו על בסיס הראיות שהוצגו בפניהם. הבקשה שבפניי אינה מצביעה על עילה המצדיקה התערבות בהחלטות אלה, ברמה הנדרשת להענקת עיכוב ביצוע ההריסה כמבוקש. בייחוד כך על רקע הכללים הידועים לפיהם הזוכה בתביעתו רשאי לממש את זכייתו ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לפגוע בזכות זו.

שלישית, ובהמשך לכך, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות, בוודאי במובן הרחב, נוטה בבירור לטובת המבקש. כפי שנפסק, "במאזן הנזקים והתועלות הנערך בין הצדדים בהקשר למתן צווים זמניים יש לתת משקל מכריע לעובדת קיומם של צווי סגירת עסק שיפוטיים חלוטים שהוצאו כנגד המבקש, והצורך באכיפה ראויה של החוק והמשפט גובר ככלל על שיקולי נוחות ונזק כספי..." (רע"א 5891/00 ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל , (27.12.2000)). יתר על כן, כעולה גם מההחלטות הקודמות, יש להביא בחשבון את הפגיעה באינטרס הציבורי שעניינו שמירה על המשאב הטבעי של חופי הים. כך במיוחד משעה שהמצב התכנוני הנוכחי אינו מאפשר מתן היתר בניה למבנה בעתיד הנראה לעין. כך קבעו הערכאות דלמטה, ולא עלה בידי המבקש להוכיח אחרת.

אינני מתעלם מההשלכות של אי-מתן צו עיכוב על המבקש ועל ההליך העיקרי שהגיש לבית משפט זה. ואכן, אינני קובע מסמרות בסוגיה אלא עמדות לכאורה הנדרשות להכרעה בבקשה שבפניי. ברם, אין בפגיעה האפשרית באינטרס המבקש – הנובעת מדחיית הבקשה – כדי להכתיב את התוצאה. זהו שיקול אחד בין מספר שיקולים. כאמור לעיל, איזונם מוביל לתוצאה אחרת. בנוסף, עולה כי המבקש החזיר למקומם את כיסוי הגג ואת החלונות ההיקפיים שהוסרו מהמבנה, וגם נתון זה תומך בתוצאה שהתקבלה.

3.סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ולא בלי היסוס, איני עושה צו להוצאות.