עע"מ 1464/07 יעקב וייספיש נ. מינהל מקרקעי ישראל

המבקש והמשיבה 2 ניגשו שניהם למכרז ים/184/2006, אשר פורסם על-ידי המשיב 1, לצורך בניית 514 יחידות דיור במתחם משרד החוץ לשעבר בירושלים (להלן: המכרז). מגרש מס' 2, כהגדרתו במכרז (להלן: המגרש), הינו סלע המחלוקת בין הצדדים. בנוגע למגרש הוצעו למכרז תשע הצעות, וביניהן הצעת המבקש והמשיבה 2. הצעת המשיבה 2 היתה הגבוהה ביותר, בסך 186 מיליון ש"ח ואילו הצעתו של המבקש היתה השנייה בגובהה, בסך 141 מיליון ש"ח.

ביום 17.12.2006 התכנסה וועדת המכרזים של המשיב 1 והחליטה להכריז על המשיבה 2 כזוכה במכרז לפיתוח המגרש. המשיב 1, אשר עיין במסמכי המכרז, הגיש עתירה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 128/07), בה דרש כי תבוטל זכייתה של המשיבה 2 במכרז ולהורות למשיב 1 כי יכריז על המבקש כזוכה במכרז.

את עתירתו תמך המבקש בשתי טענות מרכזיות: האחת, לפיה חתמה המשיבה 2 על טופס ההצעה למכרז מספר פעמים בחותמת לא עדכנית, בה הופיעו ראשי התיבות "ח.פ" לציון היותה חברה פרטית, לצד החתימה במקום המיועד לכך בחותמת הנכונה, בה נקראה "ח.צ", בשל העובדה כי הפכה לחברה ציבורית זה מכבר. לטענת המבקש, חתימה זו בחתימה לא עדכנית נעשתה בתכסיסנות ובתום לב על-ידי המשיבה 2, וזאת במטרה לפתוח לה פתח להתחמקות מהמכרז בתואנה של חריגה מהרשאה, במידה ולא תוכל לעמוד בהצעה שהציעה. לטענת המבקש, משולה הצעת המשיבה 2 החתומה בצורה זו, כאילו לא נחתמה בכלל, ולצד היות הדבר פגם צורני חמור, מהווה הוא אף מתן יתרון בלתי הוגן בהשוואה ליתר הניגשים למכרז.

טענתו השנייה של המבקש נסבה על הערבות הבנקאית אותם נדרשו להמציא הניגשים למכרז, אשר בתנאיו נקבע כי עליה להיות בתוקף עד לתאריך 3.3.2007. המשיבה 2 הגישה את הערבות כך שתהא היא בתוקף עד ליום 10.3.2007. לטענת המבקש, אף עובדה זו נתנה למשיבה 2 יתרון בלתי הוגן, שכן לערבות זו ערך כלכלי גבוה יותר מהערבות אותה הגישו יתר המתמודדים.

המשיב 1 השיב לטענות המבקש בפני בית-המשפט המחוזי. באשר לטענה הראשונה טען, כי אמנם טעתה המשיבה 2, אולם במקום המיועד לשם החברה, חתמה היא בחותמת החברה המדויקת, ואילו יתר החתימות, בחותמת הלא-נכונה, נעשו למעלה מן הדרוש. כן טען, כי בשל העובדה ששם החברה ומספרה זהים בשתי החותמות, אין כל מקום לבלבול או לחזרה מהתחייבות על-ידי המשיבה 2, ועל-כן מדובר בפגם טכני בלבד. ביחס לטענתו השנייה של המבקש טען המשיב 1, כי המשיבה 2 דחתה בשבוע את תאריך פקיעת הערבות, ככל הנראה ליתר ביטחון, על רקע העובדה שתאריך היעד להגשת טופסי הצעה נדחה בזמנו אף הוא בשבוע. זאת עשו אף מתמודדים אחרים. על כל פנים, טען המשיב 1, אין עובדה זו מעניקה כל יתרון משמעותי למשיבה 2 על-פני מתמודדים אחרים, וההבדל בערך הכלכלי בין שתי הערבויות הינו קלוש ביותר. כן טען הוא, כי לוועדת המכרזים ישנה סמכות לתקן פגמים טכניים וצורניים.

ביום 1.2.2007 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' הנשיאה מ' ארד) את עתירתו של המבקש, בקובעה כי אין יסוד לטענותיו של המבקש. בעניין החותמת הכפולה קבע בית-המשפט, כי אין חשש אמיתי לבלבול בזהות החברה ולהתחמקות המשיבה 2 מהתחייבויותיה על-פי המכרז. באשר למועד פקיעת הערבות קיבל בית-המשפט את הסברו של המשיב 1 וקבע כי פגם זה הינו זניח ואין הוא מקנה עדיפות מהותית לערבות זו על-פני הערבויות האחרות שהוגשו. כן קבע, כי לא התרשם כי הארכת המועד נעשתה בחוסר תום לב, אלא לאור הארכת המועד האחרון להגשת הצעות.

ביום 15.2.2007 הגיש המבקש לבית-משפט זה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בד-בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע, היא הבקשה שבפני, בגדרה מבקש הוא ליתן צו האוסר על המשיבה 2 לממש את זכויותיה על-פי המכרז, להתקשר בהסכמים כלשהם עם המשיב 1 או צדדים שלישיים או לבצע כל תשלום במסגרת הסכמים שכאלו. דא עקא, בנסיבות העניין מתברר, כי בעת שהוגשה הבקשה, כבר השלימה המשיבה 2 את כל חובותיה על-פי המכרז לרבות העברת התשלום כולו למשיב 1 והסדרת חובותיה מול רשויות המס. ביום 14.2.2007, לאחר השלמת כל חובותיה, נחתם הסכם פיתוח בין המשיב 1 למשיבה 2. פעולות אלו של המשיבה 2 נעשו בהתאם לתנאי המכרז, לפיהם יש להשלים את כל ההתחייבויות הכלולות במכרז, לרבות תשלום בגין רכישת הקרקע וחתימת הסכם פיתוח, עד ליום 15.2.2007.

לטענת המבקש, הראה הוא סיכויים טובים לכאורה לזכות בערעורו, על רקע מסורת הפסיקה להקפיד בדרישותיה לעניין עמידה בתנאי המכרז באופן דווקני ומדויק. כן טוען הוא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן מימוש ההסכם עלול להפוך את ערעורו לתיאורטי בלבד. המבקש מצהיר כי יש ביכולתו לפצות את המשיבים, במידה ולא יזכה בערעור.

מנגד, טוען המשיב 1 לעניין סיכויי הערעור, ולטענתו אין הם גבוהים. המשיב 1 מחזיק בעמדתו, כי הפגמים להם טען המבקש הינם פגמים טכניים, אשר לא היתה להם ולא היתה יכולה להיות להם השפעה מהותית במכרז שנערך, אשר תוצאתו נקבעה לאור ההפרשים הגדולים בין הצעות המבקש והמשיבה 2. כן טוען הוא, שקבלת טענותיו של המבקש תפגע פגיעה קשה בקופה הציבורית, לאור הפער בין ההצעות והעובדה, כי המשיבה 2 זכתה במכרז זה אף ביחס ליתר המגרשים. באשר למאזן הנוחות סומך הוא את ידו על עמדת המשיבה 2.

המשיבה 2 טוענת לעניין זה, כי מאחר והשלימה כל התחייבויותה על-פי המכרז במועד שנקבע בתנאיו, מועד שהיה ידוע למבקש אשר התמודד במכרז אף הוא, אין כל מקום לקבל את טענותיו. לטענת המשיבה 2, לוקים הערעור ובקשת העיכוב בשיהוי ממשי ומהותי, שכן המבקש המתין עד היות המעשה עשוי. פסק-הדין הומצא למבקש ביום 1.2.2007 ולאור זאת, לטענת המשיבה 2, היה עליו לפעול במהירות ולא להמתין עד חתימת הסכם הפיתוח. בנסיבות העניין, טוענת היא, נוטה כעת מאזן הנוחות בבירור לטובתה, שכן הנזק שייגרם לה בשל העיכוב הינו רב ביותר, נוכח התחייבויותיה מול המשיב 1 וצדדים שלישיים ומנגד, במידה ולא יינתן הצו המבוקש, לא ייגרם למבקש כל נזק נוסף.

לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

מן המפורסמות הוא, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועה של החלטה, במיוחד כאשר עסקינן בהחלטה הנוגעת לעניין כספי ותו לא. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב ביצוע ההחלטה, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו עליה יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403). עקרונות אלו יפים הם אף כאשר מדובר בערעור על עתירה מנהלית ( ראו למשל עע"ם 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ (טרם פורסם), והמקורות המוזכרים שם).

בענייננו, הוגשה בקשתו של המבקש בשיהוי ניכר. המבקש היה מודע ללוח הזמנים בו הוא נתון, לאור תנאי המכרז, ולא ברור מדוע המתין זמן כה רב עד להגשת הבקשה. על רקע שיהוי זה, נעה מטוטלת מאזן הנוחות באופן ברור לכיוונה של המשיבה 2, אשר השקיעה משאבים רבים בכדי לעמוד בהתחייבויותיה בתוך תקופת הזמן שנקבעה. אין זה מן הראוי לעצור בשלב זה את המשיבה 2, אשר זכתה אף בעתירה המנהלית, מלהמשיך ולממש את זכויותיה בהן זכתה כדין. נדמה כי בנסיבות העניין היתה קביעה זו יפה אף במצב בו סיכויי הערעור של המבקש היו גבוהים, עובדה שאף בה לא שוכנעתי, מבלי לקבוע מסמרות בדבר.

אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המבקש ישלם לכל אחד מהמשיבים שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.