פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
1738/11
בפני:
כבוד השופט י' עמית
המערערים:
1.
VELI EDRIN
2.
PELAGIA RAMOS
3.
VELIHAN PELAGIA RAMOS
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים
עתירה למתן צו ביניים
ובקשה למתן צו מניעה
בשם המערערים:
עו"ד שפיק אבו האני
בשם המשיב:
עו"ד יצחק ברט
החלטה
בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתם של המבקשים מהארץ, עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 24.1.2011 (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ש' גדות ) בתיק עת"מ 14472-10-10.
1.
המבקש 1 (להלן: המבקש ), אזרח תורכיה, נכנס לישראל ביום 14.12.1998 באשרה מסוג ב/1 לצורך עבודה בתחום הבניין, ביום 18.3.1999 יצא מישראל, נכנס שנית לישראל ביום 28.12.2001 ואשרת שהייתו בישראל פגה ביום 31.12.2006. בקשתו של המבקש להכיר בו כפליט נדחתה על ידי נציבות האו"ם והוא התבקש לעזוב את ישראל עד ליום 20.12.2007. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה, והוא התבקש לצאת מישראל עד ליום 19.5.2008, אך למרות החלטה זו המשיך לשהות בישראל.
המבקשת 2 (להלן: המבקשת ), אזרחית פיליפינית, נכנסה לישראל ביום 19.4.2004 באשרה מסוג ב/1 לצורך עבודה בתחום הסיעוד והתחייבה בשעתו לצאת מישראל תוך 12 שבועות לאחר לידתו של המבקש 3 (להלן: הקטין ). על אף התחייבותה ועל אף שאשרת שהייתה בישראל פגה ביום 30.10.2008, המשיכה המבקשת לשהות בישראל בניגוד לדין.
הקטין הוא בנם המשותף של המבקשים שנולד ביום 16.9.2008.
2.
בקשתם של המבקשים לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה 2183 – שעניינה הסדר למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק ובני משפחתם בדרגה ראשונה – נדחתה ביום 30.8.2010, משנמצא כי אינם עומדים בתנאים שנקבעו בהחלטת הממשלה. על החלטה זו הגישו המבקשים את העתירה המינהלית מושא הערעור. בית משפט קמא דחה את העתירה, בקובעו כי לקטין טרם מלאו שנתיים במועד הגשת הבקשה והוא לא נכנס לגדרי החלטה 2183, באשר לא שהה בישראל ברצף תקופה של 5 שנים; לא למד במערכת החינוך הממלכתית בישראל בשעת תש"ע ולא היה רשום ללימודים לשנת הלימודים תשע"א. משכך, נקבע כי המבקשים חורגים באופן משמעותי מתנאי החלטת 2183 ואין להיעתר לבקשתם. עתירתם החלופית של המבקשים, להעביר את עניינם לוועדה המקצועית הבין משרדית לעניין מעמד ילדי השוהים שלא כחוק ובני משפחותיהם בישראל, נדחתה אף היא, באשר על פי החלטת הממשלה הוועדה תדון במקרים גבוליים והמקרה שבפנינו אינו מקרה גבולי באשר הקטין הוא בן שנתיים ובינו לבין הדרישות בהחלטה 2183 מפרידות כשלוש שנים.
3.
על פסק הדין הוגש הערעור דכאן, שבו נטען כי ראוי היה למשיב להכיר גם בעניינו של הקטין כמי שהחלטה 2183 חלה בעניינו. בערעור נטען, בין היתר, כי ישראל היא מרכז חייו של הקטין; כי אין לזקוף לחובת המבקשים את התנאי של כניסה חוקית לישראל כפי שנקבע בעבר גם בפסיקה; וכי החלטת המשיב איננה סבירה באופן קיצוני ואיננה מידתית.
4.
כידוע, בבוא בית המשפט לבחון בקשה ל סעד זמני בערעור מינהלי עליו לבחון את סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו, לדוגמה, עע"מ 1586/10
אוזגור נ' רשות ההגירה (לא פורסם, 8.3.2010)).
על פניו סיכויי הערעור אינם גבוהים, בלשון המעטה, באשר עניינם של המבקשים חורג באופן מובהק מהתנאים שנקבעו בהחלטת ממשלה 2183. ההחלטה חלה על ילדים השוהים בישראל 5 שנים ברצף, דוברים את השפה העברית ולומדים במערכת החינוך הישראלית. ברי כי הקטין, אשר במועד הגשת הבקשה היה כבן שנתיים, אינו עומד בתנאים אלה והוא אף רחוק מלהיות מקרה גבולי המצדיק היוועצות בחברי הוועדה המקצועית.
אשר למאזן הנוחות, ברי כי אם המבקשים יורחקו מישראל עד לשמיעת הערעור הדבר יקשה עליהם. עם זאת – ומעבר לכך שהמבקשים שוהים מזה שנים בישראל ללא אשרה כדין – הרי שאין מדובר בנזק בלתי הפיך, שכן אם ערעורם יתקבל יוכלו לשוב לישראל (עע"מ 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (לא פורסם, 29.7.2004); עע"מ 1586/10 אוזגור נ' רשות ההגירה (לא פורסם, 8.3.2010); עע"מ 5928/10 רוטרו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 30.8.2010)).
5.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני. המבקשים יעזבו את הארץ תוך 60 יום מהיום.
ניתנה היום, י"ז בסיון
התשע"א (19.6.2011).
ש ו פ ט