עע"מ 2098/20 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום נ. סלמאן אבו קרינאת

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ג' גדעון ) מיום 2.2.2020 בעת"ם 9928-05-19, בגדרו התקבלה עתירת המשיבים לבטל את החלטת המערער 2 ולהתיר להם לערור על החלטת ועדת המשנה להתנגדויות של המערערת 1 (להלן: ועדת המשנה ) למועצה הארצית לתכנון ובניה.

2.

במוקד – תוכנית מתאר מקומית מספר 621-0479709 אזור תעשיה מיוחד רמת בקע (להלן: התוכנית ), אשר מייעדת את מתחם 'רמת בקע' לקליטת תעשיות מיוחדות המאופיינות בסיכונים סביבתיים. המשיבים 3-1 הם בעלי זכויות בחלקות מקרקעין אשר בחלקן הגדול נכללות בתחום התוכנית. המשיבה 4 שוכרת מאת המשיב 1 חלק ממקרקעין אלו.

המשיבה 5, תע"ש מערכות בע"מ (להלן: תע"ש ), היא בעלת עניין בקרקע כמפורט בתוכנית. לתוכנית הוגשו התנגדויות, ובהן התנגדותם של המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים ) . בין היתר טענו המשיבים כי התוכנית פוגעת בזכויותיהם הקנייניות, כי היא מתעלמת מהצורך במתן מענה לצרכי ההתיישבות והמגורים שלהם, וכי יש להסדיר במסגרתה את מבני המגורים שלהם כשכונה בישוב אבו-קרינאת הסמוך. ועדת המשנה דחתה את התנגדותם של המשיבים, והם פנו למערער 2, בבקשת רשות לערור על ההחלטה לפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה (להלן: המועצה הארצית ). בבקשה נטען, כי נוכח חשיבותה הרבה של התוכנית, היקפה, והשפעתה הרבה על התושבים הבדואים באזור, ראוי שהמועצה הארצית תיתן דעתה על טענותיהם

של המשיבים. המערער 2 דחה את הבקשה, בקובעו כי התנגדותם עוסקת בעניינם הפרטי, וכי החלטת ועדת המשנה – "אינה מעלה סוגיות עקרוניות כלשהן, או נושאים בעלי חשיבות כלל-אזורית או כלל-ארצית, או מחלוקת ציבורית קשה ביחס לתכנית" .

3.

המשיבים לא אמרו נואש ופנו לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה שהופנתה הן נגד החלטתה של ועדת המשנה, הן נגד החלטתו של המערער 2. בהחלטה מיום 2.2.2020 דחה בית המשפט את הטענות שהופנו נגד החלטתה של ועדת המשנה, אך קיבל את העתירה נגד החלטת המערער 2. בפסק הדין, עמד בית המשפט על כך שלמשיבים אין זכות קנויה לדור במקרקעין, אשר ניתנו להם לצורך פרנסה, כאשר יעודם הוא חקלאי. המשיבים בנו במקרקעין שלא כדין, ולא יתכן שבנייה כאמור תכתיב את המצב התכנוני בסביבה. לפיכך, לא נפל פגם בהחלטת ועדת המשנה בעניין זה. לצד זאת קבע בית המשפט, כי בניגוד לאמור בהחלטת המערער 2, סוגיית איתור פתרון המגורים למשיבים ולבני משפחותיהם הריהי בעלת חשיבות רבה, ומשיקה "למחלוקת הציבורית הקשה בסוגיית הסדרת התיישבות האוכלוסיה הבדואית המתגוררת בכפרים, או במקבצי דיור בלתי מוכרים" . נוכח האמור, קיבל בית המשפט את העתירה נגד החלטתו של המערער 2, והתיר למשיבים לערור על החלטת ועדת המשנה לפני המועצה הארצית.

4.

ביום 3.3.2020 הגישו המשיבים ערר למועצה הארצית.

למחרת היום, פנו המערערים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, לשם הגשת ערעור לבית משפט זה. בית המשפט לעניינים מנהליים הורה למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה, וקבע כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד למתן החלטה אחרת. ביום 17.3.2020 הוגש הערעור, ובצדו הבקשה שלפני. בבקשה נתבקשו שלושה סעדים: עיכוב הליך הערר במועצה הארצית; עיכוב חובת המערערים לפרסם ברשומות הודעה על ביטול הפרסום מיום 21.5.2019 שעניינו במתן תוקף לתוכנית; ומתן היתר למערערים לקדם ולהוציא היתרי בניה מכוח התוכנית. לעניין הסעד האחרון, התחייבו המערערים שלא תתאפשר בנייה על-פי ההיתרים שינתנו, מבלי שתוגש בקשה מתאימה לבית המשפט. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי, לפיו בשלב זה יעוכב הליך הערר במועצה הארצית, והמערערים לא יחויבו לפרסם ברשומות הודעה על ביטול הפרסום מיום 21.5.2019.

עיקרי טענות הצדדים

6.

המערערים סבורים, כי יש להעתר לבקשה, הן בשל סיכויו הגבוהים של הערעור להתקבל, הן מחמת שיקולי מאזן הנוחות.

לטענתם, שגה בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שכרך את עניינם הפרטי של המשיבים בסוגיית הסדרת ההתיישבות של האוכלוסיה הבדואית בכללותה, ובכך שיווה לעתירתם נופך עקרוני. טענותיהם של המשיבים בהתנגדות היו טיעונים פרטניים ונקודתיים, והם אינם רשאים להעלות במסגרת הערר טענות שלא נטענו בהתנגדות. ואמנם, עיון בערר שהוגש מראה שהמשיבים זנחו את מרבית הטענות הציבוריות שלהם, והדגישו את טענותיהם הפרטניות. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט, לפיה "לא ניתן יהיה לממש את התכנית במלואה בטרם יעתיקו [המשיבים] את מגוריהם" היא שגויה, ועשויה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת. קבלת הטענה שבנייה בלתי חוקית באזור מונעת את מימוש התוכנית עשויה להביא לשיתוק מוחלט של התכנון במחוז הדרום, שבנייה כאמור נפוצה בו, ורשויות האכיפה אינן עומדות בקצב התפתחותה.

7.

אשר למאזן הנוחות, טוענים המערערים כי דחיית הבקשה עשויה להביא לכך שהערר ידון במועצה הארצית עובר לשמיעת הערעור, והערעור יהפוך תאורטי. עוד נטען, כי פרסום הודעה ברשומות על ביטול הפרסום מיום 21.5.2019 "יכביד ויסרבל על קידום התכנית בפועל במידה והערעור יתקבל" . הודגש, כי ענייננו בתוכנית "בעלת חשיבות לאומית וביטחונית למדינת ישראל" . לבסוף נטען, כי קבלת הבקשה לא תגרום כל נזק למשיבים.

8.

לשיטת המשיבים יש לדחות את הבקשה; הן מטעמים פרוצדורליים, הן מטעמים מהותיים. המשיבים טוענים, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. המערערים המתינו בחוסר מעש למעלה מחודש, והגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין רק לאחר שהמשיבים הגישו את הערר למועצה הארצית. עוד טוענים המשיבים, כי ממילא לא ניתן להורות על עיכוב הדיון במועצה הארצית, מבלי שזו צורפה על-ידי המערערים כצד להליך.

9.

לגופם של דברים טוענים המשיבים, כי סיכויי הערעור קלושים, וכי הנזק שיגרם להם מקבלת הבקשה – חמור. לטענתם, קבלת הבקשה תאפשר למדינה להפיק היתרי בנייה ולשנות מכוחם את המצב בשטח, באופן שיהיה בלתי הפיך. מנגד, המערערים לא הוכיחו כי דחיית הבקשה תגרום להם נזק, וטענו את טענותיהם בעלמא. הודגש, כי תע"ש, שהיא בעלת העניין בקרקע, נמנעה מלערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, אף שהיא זו שלכאורה תיפגע מעיכוב בהוצאת היתרי הבנייה מכוח התוכנית.

בנקודה אחרונה זו, אבקש לציין, כי תע"ש הגישה תגובה תמציתית לבקשה, במסגרתה הבהירה שהיא תומכת הן בערעור, הן בבקשה.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, על נספחיהן, ושקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מבלי לטעת מסמרות, דומני כי ביסוד הערעור טעמים בעלי-משקל, ולא ניתן לקבוע שסיכוייו להתקבל הם נמוכים.

11.

אשר למאזן הנוחות: לגבי הסעד הראשון – עיכוב הליך הערר במועצה הארצית – יש לקבל את הבקשה ולו מן הטעם שדחייתה תהפוך את הערעור לתאורטי (עע"ם 7685/18 ועדת המשנה להתנגדויות נ' גמ"ח קהל חסדים , פסקה 9 (2.12.2018)). אשר לשני הסעדים הנותרים, אינני מקבל את טענת המשיבים, לפיה המערערים לא עמדו בנטל הוכחת הנזקים שיגרמו אם תידחה הבקשה. עסקינן בתוכנית מתאר לשטח המשתרע על פני כ-112,000 דונם. במסגרת התוכנית מוסדרים שני מתחמים, הגדול שבהם "מיועד בעיקרו לקליטת המפעלים המתפנים, בין היתר ממרכז הארץ" . פשיטא, כי עיכוב במימוש התוכנית יפגע באינטרס הציבורי (השוו: עע"ם 758/13 מרכז ירושלים לזכויות האדם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים , פסקה 6 (24.2.2013)). מנגד, המשיבים לא הצליחו לשכנע, כי קבלת הבקשה תגרום להם לנזקים משמעותיים. ודוק, המערערים התחייבו, כי ככל ותתקבל הבקשה "לא תתאפשר בנייה על פי ההיתרים שייתנו, מבלי שתוגש בקשה מתאימה לבית המשפט" . הנה כי כן, בניגוד לטענת המשיבים, אין חשש כי קבלת הבקשה תוביל לשינוי המצב בשטח באופן בלתי הפיך.

12.

לא נעלמה מעיניי טענת השיהוי שנטענה על-ידי המשיבים. לאחר קבלת פסק הדין ולמידתו, היה על המערערים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט לעניינים מנהליים, לצורך הגשת הערעור. המערערים השתהו, והמשיבים השקיעו משאבים בהגשת הערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה. רק לאחר שהוגש הערר, 'התעוררו' המערערים, והגישו את בקשת עיכוב הביצוע. על-אף האמור, בנסיבות העניין, ונוכח האינטרס הציבורי בקידום התוכנית, אינני סבור שפגם זה מצדיק את דחיית הבקשה.

13.

אשר לטענת המשיבים, לפיה היה על המערערים לצרף את המועצה הארצית כמשיבה לערעור ולבקשה – דינה להידחות. המועצה הארצית אינה צד בעל עניין בסכסוך שלפנינו; עמדתה אינה נדרשת להכרעה.

14.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת. הליך הערר במועצה הארצית יעוכב עד מתן החלטה בערעור, והמערערים לא יחויבו לפי שעה לפרסם ברשומות הודעה על ביטול הפרסום מיום 21.5.2019. בכפוף להתחייבותם שלא לבנות בשטח, יהיו המערערים רשאים לפעול להוצאת היתרי בניה מכוח התוכנית.

בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.