פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם 233/21
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
נאות חן הגורן בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה – חדרה
2. עיריית חדרה
בקשה למתן צו ביניים
בשם המבקשת:
עו"ד חובב ביטון,
עו"ד דניאל לכסן
בשם המשיבות:
עו"ד אלי וילצ'יק,
עו"ד אריאל פל
החלטה
1.
זוהי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 29.11.2020 (עת"ם 19049-04-18, סגן הנשיא א' אליקים ).
2.
מקורו של ההליך דנן בהחלטתן של המשיבות, הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה ועיריית חדרה (להלן, בהתאמה: הוועדה המקומית ו- העירייה ) לממש הפקעה במקרקעין הידועים כחלקות 349 ו-350 בגוש 10036 (להלן: המקרקעין ) המצויים במרכז העיר. המבקשת היא בעלת הזכויות להירשם כבעלים של המקרקעין לאחר שרכשה אותם בשנת 1991, והיא מפעילה בחלק מהם חניון פרטי בתשלום. בחלק אחר של המקרקעין קיימת גינה ציבורית המתוחזקת על-ידי העירייה.
3.
יצוין, כי המקרקעין יועדו להפקעה בתכנית חד/781 שפורסמה למתן תוקף ביום 11.5.1987 (להלן: התכנית ). במסגרת התכנית שונה ייעודם של המקרקעין לשטח ציבורי פתוח (למעט חלק מסוים מחלקה 350 שיועד לחניה ציבורית ודרך). בהתאמה, המבנים שעל המקרקעין סומנו כמבנים להריסה. כמו כן, סעיף 17 לתקנון התכנית קבע כי "השטחים בתכנית זו המיועדים לצרכי ציבור יופקעו ע"י הרשות המקומית וירשמו על שמה בהתאם לסעיפים 188, 190 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965".
4.
הלכה למעשה, רק בחלוף 30 שנים, ביום 3.4.2017, החליטה הוועדה המקומית לממש את הפקעת המקרקעין בכפוף לבדיקה תחבורתית, וזאת על מנת להפעיל במקום חניון ציבורי וגינה ציבורית. בהמשך לכך ביום 6.2.2018 פורסמה הודעה בדבר ההפקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. ביום 27.2.2018 נמסרה למבקשת הודעה בדבר ההפקעה, ובשלב זה היא הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי.
5.
בעתירה טענה המבקשת, בין היתר, כי בהליך ההפקעה נפלו פגמים המחייבים את פסילתו, כי סמכותן של המשיבות לממש את ההפקעה פקעה וכי חלוף הזמן מלמד על כך שהמשיבות זנחו את מטרת ההפקעה.
6.
בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשת. בית המשפט המחוזי קבע כי התכנית עודנה מחייבת, וכי עיון בהיתרי הבניה שהוצאו למבקשת לאורך השנים מעלה כי היא הייתה מודעת לכך שהמקרקעין מיועדים להפקעה. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא יכולה לטעון להסתמכות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי במהלך השנים המשיכו מוסדות התכנון להתייחס למקרקעין כמיועדים להפקעה, וזאת בהתייחס להחלטות הוועדה המקומית מהשנים 2005 ו-2010 שבהן נדחו תכניות שהגישה המבקשת לגבי המקרקעין. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי הצורך הציבורי בהפקעה עודנו קיים, ולא נזנח על-ידי המשיבות. כך, בית המשפט המחוזי ציין כי על-פי הנתונים שהציגו המשיבות, הצורך בהקמת חניון ציבורי גבר עם השנים בשל אישור תכניות שהגדילו את אחוזי הבנייה והצפיפות באזור. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הנזק שייגרם לציבור הזקוק לחניה ציבורית וגינה ציבורית באזור מרכז העיר הוא גדול בצורה משמעותית מהפגיעה שתיגרם לזכות הקניין של המבקשת. בית המשפט המחוזי ציין גם כי המבקשת תהא רשאית להציע שירותיה כמפעילת החניון, בכפוף לדיני המכרזים. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה אף את טענות המבקשת בכל הנוגע להליך קבלת ההחלטה על מימוש ההפקעה.
7.
המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו את הבקשה דנן למתן סעד זמני לפיו המשיבות יימנעו מקידום הליכי הפקעת המקרקעין עד להכרעה בערעור. המבקשת מציינת כי במהלך בירור העתירה בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה על כך שעד להכרעה בעתירה לא יימשכו פעולות ההפקעה. לשיטת המבקשת, יש חשיבות להותיר מצב זה על כנו על מנת שלא לייתר את הדיון בערעור. המבקשת מדגישה כי המשיבות נמנעו מקידום הליכי ההפקעה במשך כ-30 שנה, וסבורה כי יש בדבר להעיד שאין דחיפות של ממש במימוש ההפקעה. מנגד, כך נטען, מימוש ההפקעה בשלב זה יביא לפגיעה קשה בזכויות המבקשת ויותיר אותה בפני מעשה עשוי.
8.
המבקשת טוענת בערעורה, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהשיהוי במימוש ההפקעה אינו מעיד על זניחת מטרת ההפקעה, ועל רקע זה טוענת כי סיכויי הערעור הם גבוהים. עוד יצוין, כי המבקשת ביקשה לצרף לערעור ראיה חדשה, שלדבריה מעידה על כך שמטרת ההפקעה נזנחה.
9.
לטענת המשיבות, יש לדחות את הבקשה. בפתח הדברים מצביעות המשיבות על כך שהקמת החניון במקום על-ידי המבקשת נעשתה שלא כדין. יתר על כן, המשיבות מבהירות כי המבקשת ידעה על ההפקעה המתוכננת ועל הצורך הציבורי בה זה שנים ארוכות. המשיבות טוענות עוד כי הנזק שנגרם לציבור בכל יום שבו מתעכבת הפקעת המקרקעין הוא משמעותי, בשל החיוניות והצורך בחניון ציבורי ובגינה ציבורית באזור הסובל מצפיפות ומצוקת חניה. לעומת זאת, המשיבות טוענות כי הנזק הנטען על-ידי המבקשת הוא ערטילאי. המשיבות מוסיפות כי הערעור שהגישה המבקשת הוא בעל סיכויים נמוכים בהתחשב בכך שביטול הפקעה הוא סעד קיצוני. כן יצוין כי המשיבות מתנגדות לצירוף הראיה החדשה על-ידי המבקשת.
11.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי יש מקום לקבל את הבקשה, וזאת כשאני נותנת את מרב המשקל לשיקולים של מאזן הנוחות. בעיקרו של דבר, בנסיבות שבהן ההפקעה לא מומשה במשך כשלושה עשורים, דומה שמאזן הנוחות נוטה לעבר הותרת המצב הקיים על כנו לתקופה קצרה נוספת, עד לסיום בירור הטענות בנושא (ראו: ע"א 4055/19 פדל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים , פסקה 9 (18.7.2019)). לכך יש להוסיף, כי הנזק הנטען הוא לכאורה מצומצם יחסית בנסיבות שבהן מטרת ההפקעה היא הקמת חניון ציבורי, אלא שאף כיום קיים במקרקעין חניון – הגם שאינו ציבורי (השוו: עע"ם 249/20 עמירה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים , פסקה 8 (30.1.2020)). לצד זאת, אני סבורה כי יש לקיים את הדיון בערעור בתוך חצי שנה לכל היותר, וזאת אף בשים לב לטענות המשיבות בדבר שימוש בלתי חוקי במקרקעין (ומבלי לגרוע מכל סמכות שעומדת למשיבות על-פי דין בכל הנוגע לפעילות במקום).
12.
אין בכך כדי לנקוט כל עמדה בנוגע לסיכויי הערעור. אשר לטענות הצדדים בדבר הראיה החדשה שהמבקשת מעוניינת לצרף לערעורה – אלה יתבררו בפני ההרכב שידון בערעור.
13.
אשר על כן: הבקשה מתקבלת. המשיבות יימנעו מקידום הליכי ההפקעה עד להכרעה בערעור. היומן יקבע את הדיון בערעור עד סוף חודש יולי 2021.
ניתנה
היום, כ' בשבט התשפ"א (2.2.2021).
ש ו פ ט ת