עע"מ 2392/09 אגו מוריסון נ. משטרת ישראל-מדינת ישראל

1.

בפני בקשה למתן צו ביניים האוסר על הרחקת המבקש מתחומי מדינת ישראל, וזאת עד למתן פסק דין בערעור שהגיש כנגד פסק דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת א' קובו ) מתאריך 15.3.2009.

2.

המבקש הינו אזרח ניגרי השוהה שלא-כדין בישראל במשך ארבע שנים וחצי (מאז חודש ספטמבר 2004). הוא נשוי ואב לשלוש בנות (שאחת מהן, על-פי הנטען, חולה במחלה כרונית). כל משפחתו זו מתגוררת בישראל. בשנת 2000 נכנס המבקש לראשונה למדינת ישראל, ולאחר פקיעת אשרת התייר שמכוחה נכנס לארץ, המשיך המבקש לשהות בישראל שלא כדין. בתאריך 18.3.2004 נעצר המבקש והוצא כנגדו צו משמורת וצו הרחקה. בית הדין למשמורת שחרר את המבקש בערבות, לאור התחייבותו לעזוב את הארץ עד תום אותו החודש, אך בסופו של יום הוא הורחק מן הארץ בתאריך 20.8.2004, לאחר שהתגלה כי הפר התחייבותו זו. בחודש ספטמבר 2004, עלה בידו של המבקש להסתנן חזרה ארצה. בתאריך 21.1.2009 נעצר המבקש בשנית והוצא כנגדו צו הרחקה וצו משמורת, ובתאריך 25.1.2009 אישר בית הדין לביקורת משמורת את צו המשמורת.

3.

כנגד צו ההרחקה הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, ובמקביל לעתירתו הגיש אף בקשה למתן צו ביניים שימנע את הרחקתו מן הארץ עד לבירור העתירה. בקשתו למתן צו ביניים נדחתה בתאריך 11.2.2009. בית המשפט הנכבד קמא החליט לדחות את העתירה ולא להשית על המבקש צו להוצאות, וזאת לאחר שהמבקש הודיע כי בעקבות המלצת בית המשפט הנכבד הוא מושך את עתירתו ומבקש כי לא יוטלו עליו הוצאות משפט. עם זאת יצוין כי בית המשפט המחוזי הנכבד מתח ביקורת על התנהלות המבקש ובא-כוחו בעצם הגשת העתירה, כשלא היתה ביסודה כל עילה.

כנגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, הוגש ערעור לבית משפט זה, ובד בבד הוגשה הבקשה המונחת בפני.

4.

בערעורו טוען המבקש כי שגה בית המשפט הנכבד קמא שעה שהתעלם משיקולים הומניטריים ומשפחתיים, שיש בהם כדי להצדיק את הותרתו בתחומי הארץ. עוד הוא טוען כי הסכמתו לחזור בו מעתירתו נתקבלה, לדבריו, בלית ברירה, ותוך שהובהר לו על-ידי בית המשפט הנכבד קמא, כי אם לא יסכים לחזור בו, בכל מקרה תידחה עתירתו ויושתו עליו הוצאות המשפט. המבקש טוען כי בכך נחסמה דרכו מפני העלאת טענותיו.

5.

המשיבה מתנגדת לבקשת מתן צו הביניים מכמה טעמים:

ראשית , סיכויי הערעור במכלול זה הם נמוכים ביותר, לשיטת המדינה. לטענתה, כתב הערעור אינו מצביע על שום פגם שנפל בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. המשיבה סבורה כי טענתו של המבקש, לפיה הועמד במצב של חוסר ברירה ורק בשל כך ניאות לחזור בו מעתירתו, הינה טענה עקרה מתוכן, שכן לא בכדי המליץ בית המשפט למבקש למשוך את עתירתו, וזאת משום שלא העלה כל עילה להתערבות בהחלטת משרד הפנים בעניינו. לפיכך, לא נפל כל פסול, לדעתה של המשיבה, בהמלצתו של בית המשפט קמא, ואין לתלות את הערעור בתוצאותיה של המלצה זו. עוד היא טוענת, כי בעצם מחיקת העתירה בבית המשפט לעניינים מנהליים, תוך הגשה מיידית של ערעור על החלטת אותו בית משפט, יש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, אשר די בה, כשלעצמה, כדי להביא לדחיית הערעור.

שנית , מאזן הנוחות במקרה זה נוטה, לשיטת המדינה, לטובתה, שכן אין בסיס משפטי לאי-הרחקתו של המבקש מגבולות המדינה וכן משום שיש בעברו של המבקש כשוהה בלתי-חוקי ומסתנן כדי להטות את מאזן הנוחות לרעתו.

6.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אסביר הדברים להלן.

מבלי לקבוע מסמרות בדבר אציין כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים, אם לנקוט לשון המעטה. פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא ניתן ב הסכמת המבקש, שעה שהיה מיוצג על-ידי אותו בא-כוח שמייצג אותו בהליך הנוכחי , ומשכך קשה להבין מהו הבסיס לערעור שהוגש על פסק-דין זה. לא מקובלת עלי טענתו של המבקש לפיה הוא אולץ לחזור בו מעתירתו עקב המלצתו של בית המשפט הנכבד קמא. דרכו של המבקש להעלאת טיעוניו היתה פתוחה בפניו, והיה ביכולתו לנסות ולשכנע את בית המשפט בצדקת טיעונים אלו. משבחר שלא לעשות כן ולחזור בו מעתירתו (ככל הנראה בשל חששו מהאפשרות שיוטלו עליו הוצאות) אין לו להלין אלא על עצמו (השוו: עע"ם 2452/09 אורלנדו נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 18.3.2009)). גם התנהלות העבר של המבקש משליכה – לשלילה – על סיכויי ערעורו, ואף מפחיתה מן המשקל אשר יש לייחס לשיקולי מאזן הנוחות, אשר מעלה המבקש (עיינו: עע"ם 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008) (להלן – עניין שנגן הנ"ל )). לעניין שיקול מאזן הנוחות עצמו, אציין כי בהיות המבקש מיוצג בערעורו על ידי עורך-דין, לא צריך להיות חשש כי הטיפול בערעור יקטע במידה והוא יורחק מן הארץ. בשל כך ומפאת העובדה שהמערער יהיה רשאי לחזור ארצה, אם יזכה בערעור, סבורני כי הנזק שיגרם לו במידה ובשל אי-מתן צו הביניים הוא יורחק מן הארץ, אינו בלתי הפיך (ראו עניין שנגן ). לא נעלמה מעיני ההכבדה הכלכלית והנפשית שתוטל על המבקש ומשפחתו, במידה ואכן יורחק מן הארץ, אך לדעתי אין בשיקול זה, כשלעצמו, כדי להוות בסיס למתן צו הביניים המבוקש במכלול הנסיבות.

7.

נוכח האמור לעיל – דין הבקשה להידחות. הצו הארעי שניתן על ידי בתאריך 16.3.2009 – יתבטל בתאריך 29.4.2009 (על מנת שתהיה למבקש שהות להיפרד ממשפחתו).