עע"מ 2624/10 שאלתיאל שוסף נ. ועדת הערר לתכנון ולבניה ,מחוז תל אביב

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' סוקולוב), לפיו נדחתה עתירתם של המבקשים להורות על ביטול החלטות המשיבה 1 מיום 17.11.2009 לדחות ערר העותרים, וכן החלטות המשיבה 2 מיום 10.8.2009 לאשר את בקשותיה של המשיבה 3 לקבלת היתרים. כמו כן, קבע בית המשפט קמא כי המבקשים יישאו בשכר טרחת עו"ד והוצאות בסך 20,000.

2.

מפסק-דינו של בית המשפט קמא עולה כי המבקשים הינם בעלי זכויות בדירה שבתחום תוכנית המתאר תמ"מ/284 "מתחם ישעיהו" (להלן: תוכנית 284 ), אשר פורסמה למתן תוקף ברשומות ביום 6.1.1998. במסגרת פרויקט זה מתוכננת הריסתם של מבני מגורים ובניית מבנים חדשים תחתם בעלי היקף יחידות דיור גדול יותר. ביום 10.8.2009 אישרה המשיבה 2 בקשות הנוגעות, בין היתר, להקמת מבנים במתחם, תוך דחיית ההתנגדות שהוגשה. המבקשים הגישו ערר למשיבה 1 במסגרתו טענו כי המשיבה 2 אינה מוסמכת לדון בבקשות להיתר הואיל ופג תוקפה של תוכנית 284; כי החלטות אלו, המאשרות את הבקשות להיתר, מנוגדות לסעיף 12.2.1 לתוכנית 284 המתנה, לדידם, את הסמכות לדון בהיתרים בעריכת תוכנית לאיחוד וחלוקה; ההיתרים הוצאו מבלי שמולאו הוראות הג"א והוראות התכונית בנוגע למקלט. המשיבה 1 דחתה את הערר שהוגש, ובעקבות זאת הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. טענתם העיקרית במסגרת עתירתם הייתה כי למשיבה 2 לא הייתה סמכות להוציא היתרי בניה בטרם הושלמו הליכי התכנון של איחוד וחלוקה וטבלת הקצאות, ובניגוד להוראות תוכנית המתאר.

3.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה על הסף. במסגרת פסק-דינו נקבע כי העתירה שהוגשה על-ידי המבקשים לוקה בשיהוי, שכן למעשה תקפו המבקשים את תוכנית 284 אשר קיבלה תוקף עוד בשנת 1998. כמו כן, נקבע כי לא ניתן להתעלם מן הנזק הכבד שיגרם לצדדים שלישים ולרשות מביטול ההיתרים נוכח העובדה כי חלק גדול מבעלי הדירות כבר פינו את דירותיהם. עוד נקבע כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על כך כי ההחלטות הנדונות עולות כדי פגיעה חמורה בשלטון החוק. בנוסף, בית המשפט קמא קבע כי דין העתירה להידחות על הסף גם מפאת אי מיצוי ההליכים, שכן המבקשים העלו טענות בכתב העתירה שהועלו בפעם הראשונה בבית המשפט ולא נידונו בפני מוסדות התכנון. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי דין העתירה להידחות אף לגופה. בכלל זה דחה בית המשפט את טענתם העיקרית של המבקשים לגבי פרשנות נוסח הוראת התוכנית. בעקבות דחיית העתירה הגישו המבקשים בקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט קמא, שעניינה עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתם. בית המשפט קמא נתן החלטה לפיה הבקשה נדחתה הואיל ואין מעכבים ביצועו של חיוב כספי מקום שהמערער יוכל לגבות את כספו בחזרה.

4.

בבקשה דנן טוענים המבקשים כי בפסק-הדין של בית המשפט קמא נפל פגם מהותי ושורשי, שכן הפירוש שנתן בית המשפט קמא להוראות התוכנית ולחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965, לפיו ניתן להוציא היתרי בניה ללא השלמת תכנית איחוד וחלוקה, הינו בגדר טעות הגלויה על פניה. עוד טוענים הם כי דחיית הבקשה לעיכוב גביית ההוצאות עלולה להערים על המבקשים הוצאות נוספות הכרוכות בניהול הערעור עד כי יאלצו לוותר עליו. בעניין זה מדגישים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן הנזק שעלול להיגרם להם עקב ביצוע גביית ההוצאות שנפסקו לחובתם הינו גדול מן הנזק שייגרם למשיבות אם הגבייה תעוכב. לבסוף, טוענים המבקשים כי מדובר בעתירה בעלת חשיבות ציבורית.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע על מנת שיעוכב ביצועו של פסק דין, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שאם לא יעוכב פסק הדין ייגרם לו נזק בלתי-הפיך (ראו למשל: עע"מ 7135/06

איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה נ' הוכמן (לא פורסמה, 29.11.2006)). גם אם אניח כי סיכויי הערעור טובים -ואיני קובעת שכך הדבר- הרי לא עלה בידי המבקשים לשכנעני בגדרה של בקשה זו כי תשלום ההוצאות הינו בלתי הפיך או אף למצער שיביא לחוסר יכולתם להמשיך בהליכי הערעור.

6.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.