עע"מ 2681/09 עיריית בת ים נ. שרית חבה

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק ת"מ 123/07 (בש"א 30728/07) מיום 22.2.2009, אשר השית על המבקשת חיוב בגמול למשיבה ובשכר טרחה לבאי כוחה על פי סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ).

ביום 3.5.2007 הגישה המשיבה, תושבת בת-ים, תובענה מנהלית ובקשה לאישור התובענה כייצוגית, נגד המבקשת, עיריית בת-ים, בעניין "אגרת מיכלי אשפה" שגבתה המבקשת מתושביה. ביום 31.7.2007 הודיעה המבקשת על הפסקת גביית האגרה החל מיום 1.8.2007, בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה שמשמעה כי על בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

ביום 22.2.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-רונן ). בפסק הדין בחן בית המשפט בעיקר את השאלה האם ובאיזה היקף יש לפסוק גמול למשיבה ושכר טרחה לבאי כוחה בהתאם להוראות סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות ועל פי ההנחיות המצויות בסעיפים 22(ב) ו-23 לחוק זה. לאחר סקירה מקיפה של הוראות החוק וטענות הצדדים ופריסת שיקוליו בעניין, קבע בית המשפט המחוזי גמול למשיבה בסך של 100,000 ש"ח ושכר טרחה לבאי כוחה בסך של 320,000 ש"ח.

על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור בפני בית משפט זה (עע"ם 2681/09) ובגדרו בקשת עיכוב הביצוע המונחת בפני.

בבקשת עיכוב הביצוע טוענת המבקשת כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר רב של טעויות מהותיות אשר הובילו לקביעת גמול ושכר טרחה מופרזים ביותר, כאשר היה מקום לקבוע סכומים מצומצמים בהרבה אם בכלל. לשיטתה, לאור הטעויות הנטענות גבוהים הם סיכויי הערעור. לעניין מאזן הנוחות נטען, כי אין מדובר בפסק דין לתשלום חוב כספי של המבקשת למשיבה והחיוב אינו נוגע לחסרון כיס שספגה, אלא מהווה מעין "פרס" למשיבה ולבאי כוחה על עצם הגשת התביעה. משכך אין לשיטתה פגיעה משמעותית בעיכוב סכום זה ואף מן הראוי שהעניין יעוכב עד להכרעה סופית בערעור. עוד נטען כי העברת התשלום למשיבה עלולה להותיר את המבקשת בפני שוקת שבורה במידה ויתקבל הערעור וזאת מן הטעם שהמשיבה הינה כיום עורכת דין בתחילת דרכה ובמיוחד לאור המצב הכלכלי הקשה בו שרויים תושבים רבים ברחבי המדינה. לחילופין מבוקש כי אורה למשיבה ולבאי כוחה כי יפקידו ערבות בנקאית בשווי סכום פסק הדין בקופת בית המשפט להבטחת השבת הכספים במידה ויתקבל הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובטעמיה ובכתב הערעור אליו נלוותה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

מן המפורסמות הוא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים אלא במקרים חריגים. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו עליו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ (1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403 (1997)).

יתרה מכך, כלל הוא, כי החלטה המחייבת בתשלום של סכום כסף איננה מסווגת בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש החלטה לתשלום כסף הינה, בדרך כלל, הפיכה על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181 (2002)). על כן, כדי לזכות בעיכוב ביצועה של החלטה לתשלום סכום כסף, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן המשיב את כספו (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5 (1984)).

בנסיבות העניין שלפנינו איני סבור כי עמדה המבקשת בנטל להראות כי מוצדק לסטות מן ההלכות הנזכרות ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

אין בכוונתי, מטבע הדברים, להידרש לגופן של טענות המבקשת בעניין פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אסתפק בכך שאומר כי עיקרן של הטענות מוכוונות כנגד קביעותיו של בית המשפט באשר למשקלם של פרמטרים מסוימים בעניין בחינת הגמול ושכר הטרחה הראויים, כדוגמת מידת הסיכון לו היו חשופים המשיבה ובאי כוחה עלויות ניהול ההליך וכו'. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, איני סבור כי יש בטענות אלו כדי לבסס סיכוי גבוה לקבלת הערעור.

יתרה מכך, כל טענתה של המבקשת בעניין מאזן הנוחות ושאלת יכולתה לשוב ולהיפרע מהמשיבה במידה ותזכה בערעור נשענת אך על ההנחה לפיה מאחר ומדובר בעורכת דין צעירה ולאור מצב המשק, קיים חשש כי לא תוכל זו לפרוע את חובה. טענה זו תמוהה היא בעיני. מובן כי כבכל מקרה בו נפסק סכום לזכות אדם, קיים סיכון מסוים כי לא יהיה בידי אותו אדם להשיבו במידה ויתקבל ערעור על פסק הדין. לא אוכל לקבל כי דווקא כאשר מדובר בעורכת דין, ולו צעירה היא, יוצר הדבר משום סיכון מיוחד בעניין זה. מה גם שהסכום שנפסק לטובת המשיבה, היינו 100,000 ש"ח, אף שאינו מבוטל, אינו כזה המקים חשש מהותי על פניו כי לא תוכל היא להשיבו. יתרה מכך, רוב סכום החיוב בפסק הדין הינו כשכר טרחה לבאי כוחה של המשיבה אשר אין טענה מצידה של המבקשת שקיים סיכון שלא ניתן יהיה להיפרע מהם במידה ויתקבל הערעור. בנסיבות אלו איני רואה גם מקום להיענות לבקשתה החלופית של המבקשת כי אחייב את המשיבה ובאי כוחה בהפקדת ערבות בנקאית בגובה פסק הדין, משאף בקשה זו אינה מבוססת כלל ועיקר.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא ביקשתי את תגובת המשיבה ובאי כוחה איני קובע צו להוצאות.