עע"מ 2714-23 עע"מ 2714-23

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' אברבנאל) בעת"מ 17820-06-22 מיום 30.1.2023, בגדרו ביטל בית המשפט את החלטת רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י או המבקשת) שלא להקצות למשיבה 1 (להלן: המשיבה) זכויות במגרש מגורים במושב בית זית (להלן בהתאמה: המגרש ו-המושב), והורה לה לקבל החלטה חדשה בעניין.

1.המשיבה 2 היא בעלת נחלה במושב, והמשיבה (ילידת שנת 1999) היא בתה. ביום 27.6.2007 הגישו המשיבות לרמ"י בקשה להקצות למשיבה את הזכויות במגרש, המצוי בשטח ההרחבה של המושב – הוא המשיב 3; וזאת בדרך של פטור ממכרז, לפי ההסדר של בן ממשיך (להלן: הבקשה הראשונה). לבקשה הראשונה צורף גם תצהיר מטעם מורשי החתימה של אגודת המושב, ובו צוין כי המשיבה מומלצת מטעם אגודת המושב להקצאת המגרש.

כעשר שנים לאחר מכן, בסוף שנת 2018, פנה בא כוחן של המשיבות לרמ"י פעם נוספת בבקשה "לפעול לצורך הקצאת המגרש" על שמה של המשיבה (להלן: הבקשה השנייה). יוער כי בזמן שחלף מאז שהוגשה הבקשה הראשונה, חלו שינויים משמעותיים ביחס למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, שאפשרה לרמ"י להקצות מגרשים במושב בפטור ממכרז לפי המלצת אגודת המושב. כך, למשל, תחילה הוטלו מגבלות על האפשרות שאגודת המושב תמליץ על הקצאת מגרש למי שטרם מלאו לו 18 שנים; ובשלב מסוים – לאחר חקיקת החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א-2011 (להלן: התיקון לפקודה) והחלטות רמ"י שבאו בעקבותיו – נשללה לחלוטין האפשרות להקצות מגרשים בפטור ממכרז ביישובים במרכז הארץ, ובכללם המושב.

2.ביום 12.4.2022 הודיעה רמ"י לבא כוחן של המשיבות כי הוחלט לדחות את הבקשה השנייה. בהחלטה נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"1. מרשתך, ילידת שנת 1999, הופנתה לראשונה לרשות מקרקעי ישראל ע"י אגודת מושב בית זית לצורך עריכת עסקה על שמה בקשר למגרש ביום 27.6.2007, עוד טרם מלאו לה 8 שנים. העסקה שנערכה בתחילת שנת 2008 לא הושלמה לאור היותה של מרשתך קטינה כאשר באותה העת כבר בוטלה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל האפשרות להקצות מגרש בהרחבה לקטינים. לנוכח האמור, הודיעה הרשות לאגודת המושב ביום 27.3.2008 להמציא מומלצים חדשים בקשר למגרש (ראה המכתב המצ"ב).

2.כיום [...] לא ניתן להמשיך בהקצאת מגרשי מגורים בפטור ממכרז על פי המלצת אגודת הישוב במרכז הארץ (לרבות, במושב בית זית) למעט למומלצים מטעם האגודה העומדים בתנאי הוראות המעבר שעוגנו בהחלטת הנהלה מס' 3212 מיום 22.5.2012. כלומר, תשלום הוצאות פיתוח בקשר למגרש עד ליום 12.12.2012 ומעבר ועדת קבלה של המומלץ מטעם האגודה עד ליום 4.7.2012 (כלומר, מועד בו טרם הפכה לבגירה).

3.לאור האמור, לא ניתן להקצות את הזכויות במגרש ע"ש מרשתך בפטור ממכרז והוא יכול להיות משווק באמצעות מכרז פומבי בלבד בכפוף להסכמת האגודה ולנהלי הרשות כפי שהיו תקפים באותה העת".

3.המשיבות עתרו לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, וביקשו לבטל את החלטת רמ"י ולאפשר את רישום המגרש על שמה של המשיבה. המושב בתגובתו לעתירה צידד בעמדת המשיבות. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה, בקובעו כי רמ"י שגתה כאשר ביססה את החלטתה על כך שבמועד הגשת הבקשה הראשונה המשיבה לא הייתה זכאית לרכוש זכויות במגרש בשל היותה קטינה. בתוך כך נקבע, בין השאר, כי ביום הגשת הבקשה הראשונה הייתה אגודת המושב רשאית להמליץ על הקצאת מקרקעין לקטין, לכל הפחות באופן "חריג לכלל"; כי כך אכן עשתה אגודת המושב בעניינה של המשיבה בהתאם לסמכותה באותה העת; וכי רמ"י לא הוכיחה שכבר בשנת 2008 נשלח מכתב לאגודת המושב בדבר דחיית הבקשה הראשונה, וזאת "משלא הוצגה כל אסמכתא למשלוח המכתב". לנוכח כל האמור קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה מושא העתירה מבוטלת, והורה לרמ"י לקבל החלטה חדשה בעניין.

4.ביום 2.4.2023 הגישה רמ"י ערעור על פסק הדין, ובגדרו הבקשה שלפניי לעכב את ביצועו, כך שלא תידרש לקבל החלטה חדשה בעניין עד להכרעה בערעור.

לטענת המבקשת אין מקום לקבל החלטה חדשה עד להכרעה בערעור, מאחר שבמוקד הערעור דנן עומדת גם השאלה בדבר ההסדר הנורמטיבי החל על המקרה, המשליך במישרין על ההחלטה המינהלית עצמה. עוד נטען כי סיכויי הערעור גבוהים מאוד; וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת, שכן בנסיבות העניין – לאחר שהמשיבות המתינו למעלה מ-10 שנים עד שהגישו את הבקשה השנייה – אין כל דחיפות לקבל החלטה חדשה עד להכרעה בערעור, ולא ניתן לומר שהדבר יגרום להן לנזק ממשי כלשהו.

5.המשיבות התנגדו לבקשה וטענו כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהתקיימו התנאים לעיכוב ביצוע פסק הדין. בתוך כך נטען, בין היתר, כי סיכויי הערעור "קלושים"; כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, שכן המבקשת לא טענה דבר ביחס לנזק בלתי הפיך שייגרם לה אם לא יעוכב פסק הדין, בעוד שעיכוב הביצוע יגרום להן לנזק כספי, שכן המחיר שיצטרכו לשלם לרמ"י בעד הזכויות במגרש, וכן עלויות המימון בגין העסקה הולכים ועולים ככל שהזמן חולף. עוד נטען כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע, משום שבנסיבות דנן ניתן יהיה לפצות את המבקשת בעבור הנזק שעלול להיגרם לה ככל שערעורה יתקבל.

6.לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשה ובתגובת המשיבות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור אינה מצדיקה, כשלעצמה, את עיכוב ביצוע פסק הדין מושא הערעור, והשיקולים שיש לשקול במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. ההלכות בעניין זה ידועות ואיני רואה מקום להרחיב בעניין (ראו, מיני רבים, ע"א 4770/22 ליוויה שירותי ספנות בע"מ נ' Libyan Navigator Ltd, פסקה 9 (1.9.2022); עע"מ 6635/20 משרד הבינוי והשיכון נ' אלבז, פסקה 6 (8.11.2020) (להלן: עניין אלבז); בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן, פסקה 9 והאסמכתאות שם (22.2.2012)).

במקרה דנן איני רואה צורך להידרש לסיכויי הערעור, שכן מצאתי כי מאזן הנוחות, שהוא השיקול המרכזי בבקשות מסוג זה (ראו ע"א 1017/19 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' סוקול, פסקה 3 והאסמכתאות שם (7.3.2019)), נוטה לטובת קבלת הבקשה, כפי שיבואר להלן.

7.בפסק הדין נקבעו קביעות שונות המשפיעות במישרין על המסגרת הנורמטיבית שחלה על המקרה דנן, ואשר לאורה יהא על רמ"י לקבל את ההחלטה החדשה בעניינה של המשיבה. כפי שציינה המבקשת, מדובר בסוגיה המצויה במוקד הערעור. ככל שעובר להכרעה בערעור תתקבל החלטה חדשה ולפיה, בהתחשב במסגרת הנורמטיבית שנקבעה בפסק הדין, יוקצו הזכויות במגרש למשיבה, הרי שיקשה להשיב את המצב לקדמותו ו"להפקיע" מהמשיבה את זכויותיה במגרש, אם יתקבל ערעור המבקשת (השוו למשל לעניין אלבז, פסקה 7; עע"מ 6605/10 ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית נ' ספיר את זוהר (26.10.2010)). יוער כי לא ברור מדוע המשיבות הדגישו בתגובתן כי עיכוב ביצוע של סעד כספי יעשה רק במקרים חריגים, שכן ענייננו בסעד של הקצאת זכויות קנייניות במקרקעין (על ההבדלים ביניהם לעניין עיכוב ביצוע ראו, למשל, עניין אלבז, פסקה 7 והאסמכתאות שם). המשיבות לא חלקו על כך שבמשך כעשור הן לא פעלו כדי לקדם את רישום הזכויות במגרש, כך שקשה לקבל את טענתן כי כתוצאה מעיכוב הביצוע כעת (וככל שרמ"י תחליט בסופו של דבר להקצות את הזכויות במגרש למשיבה) ייגרם להן נזק ממשי שיש בו כדי להטות את מאזן הנוחות; ומכל מקום, הנזקים שעלולים להיגרם להן, לשיטתן, הם נזקים כספיים, כך שאם הערעור ידחה המדובר בנזק בר פיצוי (השוו למשל לעע"מ 5409/18 רשות מקרקעי ישראל נ' סלימאן, פסקה 9 (7.8.2018); ע"א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, פסקה 17 (12.4.2010)).

8.אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, במובן זה שהמבקשת לא תחויב לקבל החלטה החדשה בעניינה של המשיבה עד להכרעה בערעור. בד בבד, עד להכרעה בערעור רמ"י והמושב יימנעו מביצוע כל פעולה ביחס למגרש שעלולה לשנות את המצב הקיים ולהשפיע על האפשרות שהזכויות בו יוקצו למשיבה, ככל שיוחלט על כך בעתיד, ואיני מביע כל עמדה לגופם של דברים.