ע"א 1017/19 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ. גיא סוקול

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' טובי ) בגדרו חוייבו המבקשות לשלם למשיבים פיצויי הפקעה בסך של כשלושה מליון ₪.

על פסק הדין נסב ערעורן של המבקשות שהוגש בד בבד עם בקשה זו.

המשיבים הגישו במקביל ערעור עצמאי, כנגד הקביעה בגינה בית המשפט הפחית מסכום הפיצוי המגיע להם (ע"א 983/19).

2.

המבקשות טענו, בין היתר, כי "לא נערכו בהיבט התקציבי לתשלום סכום פסק הדין" בהינתן שחלפו מעל 30 שנה מאז המועד לפיו חושב הפיצוי, ומעל 70 שנה מאז התכנית הראשונה שקבעה את הייעוד הציבורי של החלקה שבמחלוקת. עוד נטען כי קיים חשש שאין למשיבים את האפשרות הכלכלית להשיב את הסכומים שנפסקו, אם וככל שהערעור יתקבל, וכי הצעתן שהמשיבים יפקידו ערובה להבטחת החזר הפיצויים לא זכתה למענה.

מנגד טענו המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים, וכי המבקשות לא עמדו בנטל כפול: להוכיח כי אין ביכולתן לעמוד בתשלום וכי אין ביכולתם של המשיבים להשיב את סכום הפיצוי.

3.

אומר בקצרה כי איני רואה להידרש לסיכויי הערעור, באשר השיקול העיקרי בכגון דא הוא מאזן הנוחות ( ע"א 9890/17 עו"ד ויסולי נ' אלרן (ד.ד.) השקעות בע"מ , בפסקה 13 והאסמכתאות שם (10.1.2018); ע"א 1191/14 עיריית תל אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ , בפסקה 17 ( 2.4.2014 )).

ככלל לא יורה בית המשפט על עיכוב ביצועו של פסק דין כספי ( ע"א 7196/13 שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ נ' בית שערי מגדל אשקלון (2003) בע"מ , בפסקה 8 ( 4.12.2013 ); ע"א 8313/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית , בפסקה 3 (12.2.2011)). מצבו הכלכלי של המבקש אינו מצדיק כשלעצמו את עיכוב הביצוע, אלא בהתבסס על ראיות קונקרטיות ובמקרים מיוחדים, כגון סכנה לפגיעה " באופן אנוש" ביכולתו הכלכלית (ע"א 7017/12 סיגמא וויב בע"מ נ' אנקום גרופ בע"מ , בפסקאות 12-11 והאסמכתאות שם (2.12.2012) ; וראו גם ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח כרכבי ז"ל , בפסקה 4 (26.7.2006); ע"א 6840/18 הרשות הפלסטינית נ' פלונים , בפסקה 13 ( 7.11.2018 )).

בענייננו, טענת המבקשות בנוגע לחוסר היערכות תקציבית הועלתה בעלמא, ולמעשה, בתצהיר מטעם גזבר העירייה אף צוינו קביעות העומדות במתח מסוים זו מול זו: מחד, צוין כי למבקשות "ייגרם קושי ניכר בהיבט התקציבי" באופן שיגרום "לנזק וסבל לתושבים" (סעיף 5.1), אך מנגד הובהר כי "אין כל חשש שהכספים שהמשיבים בערעור יהיו זכאים לקבלם על פי תוצאות הערעור, יגיעו לידיהם בערכים ריאליים על פי החוק ועל פי קביעת בית המשפט העליון בפסק הדין בערעור" (סעיף 5.3).

4.

עם זאת, עסקינן בסכום כסף לא מבוטל (ראו והשוו: ע"א 7784/18 עיריית בית שאן נ' מתחם השלושה בע"מ , בפסקה 9 (23.12.2018); ע"א 3617/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (הפול) נ' פלוני , בפסקה 9 (13.9.2011); ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל , בפסקה ו (31.3.2009)). במצב דברים זה, מצאתי כי האיזון הראוי הוא לעכב חלקית את פסק הדין כך שסך של 1.5 מליון ₪ ישולמו למשיבים בתוך 15 יום (כל אחד לפי חלקו) ויתרת הסכום תעוכב עד להכרעה בערעור.

5.

החלטה זו תבוא חלף הצו הארעי שניתן ביום 10.2.2019. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.