עע"מ 9024-22 עע"מ 9024-22

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת א' רבינוביץ ברון) בעת"מ 61995-06-20 מיום 19.10.2022, בגדרו הורה בית המשפט למבקשת להידרש בשנית להחלטה שנתקבלה ביחס לחיובי ארנונה, נוכח פגם שנפל באופן שבו הפעילה את שיקול דעתה.

1.מנהל הארנונה בעיריית רחובות (להלן: המבקשת) קיבל החלטה לבצע שינוי באופן חיוב הארנונה בגין חניות תת קרקעיות או מקורות המשויכות לנכסים במבנים שאינם למגורים (להלן: ההחלטה ו-שטחי החניה, בהתאמה). לפי ההחלטה החל מיום 1.6.2019 יחויבו שטחי החניה בארנונה לפי הסיווג של השטח העיקרי (למשל, שירותים, משרדים או מסחר), חלף האופן שבו סווגו קודם לכן. כתוצאה מכך, עלו תעריפי הארנונה של שטחי החניה באופן ניכר.

2.המשיבים, 56 במספר, הם מחזיקי נכסים המשלמים ארנונה גם בגין שטחי חניה כאמור. המשיבים נקטו בהליכים שונים כנגד ההחלטה, ובכלל זה הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי בגדרה עתרו, בעיקרם של דברים, להורות על בטלותה.

בית המשפט המחוזי קבע בין היתר, בניגוד לטענות המשיבים, כי ההחלטה ניתנה בסמכות; כי לא נפגעה זכות הטיעון שלהם משלא נערך להם שימוע; וכי לא הוכח שההחלטה מפלה את המשיבים ביחס לנישומים אחרים בעיר. עם זאת, נקבע כי נפל פגם באופן שבו הפעילה המבקשת את שיקול דעתה, שכן היא לא נדרשה לכל השיקולים הצריכים לעניין ביחס לסבירות התעריפים החדשים. על כן, בית המשפט הורה למבקשת לשוב ולבחון את הדברים, בשים לב למכלול ההיבטים עליהם עמד בפסק דינו, וזאת בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק הדין. עוד נקבע כי ההחלטה תמשיך לעמוד בתוקף עד לקבלת החלטה אחרת על ידי המבקשת.

3.ביום 15.12.2022 ערערו המשיבים על פסק הדין, וביום 29.12.2022 ערערה גם המבקשת, ובד בבד הגישה את הבקשה שלפניי לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורים.

למען שלמות התמונה יוער, כי ביום 29.12.2022 הוריתי למשיבים להגיש תגובתם לבקשה; ביום 5.1.2023 הגישה המבקשת בקשה למתן צו ארעי עד להכרעה בבקשה דנן, משום שמניין 90 הימים שנקבעו בפסק הדין עתיד להסתיים ביום 17.1.2023; וביום 8.1.2023 ניתן על ידי צו ארעי המעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת. כמו כן, ביני לביני ביום 4.1.2023, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להאריך את מועד ביצוע פסק הדין עד ליום 28.2.2023, וטענה כי נדרשת לה שהות נוספת על מנת להשלים את הליך קבלת ההחלטה. ביום 15.1.2023 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, חרף התנגדות המשיבים.

4.חזרה לענייננו.

לשיטתה של המבקשת, "הנחת העבודה" שביסודו של פסק הדין הייתה שעליה לקבל החלטה חדשה רק לאחר שימוצו כל הטענות כנגד ההחלטה המקורית, ולאחר שיובהר מעמדה, ומשכך, משהוגשו ערעורים על פסק הדין כלל אין מקום לבצעו בשלב זה (וזאת ללא קשר לסיכויי הערעור ומאזן הנוחות).

ביחס לסיכויי הערעור נטען, בין היתר, כי הערעור נסב בעיקרו על שאלות משפטיות, שנטיית ערכאת הערעור להתערב בהן גבוהה יותר; וכן כי העובדה שהמשיבים ערערו אף הם מצביעה על כך שהם סבורים שסיכויי הערעור שלהם טובים, ועל כן יש בה, לכשעצמה, כדי להצדיק את קבלת הבקשה.

באשר למאזן הנוחות נטען, בין היתר, כי מעצם כך שהוגשו ערעורים הדדיים נובע כי זה נוטה לטובת עיכוב הביצוע; כי אם אכן המבקשת תבחן את הדברים פעם נוספת ותקבל החלטה שונה, "יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו" אם ערעורה יתקבל; וכי משום שההחלטה הסופית ממילא תלויה בערעור המשיבים, עלול להיווצר בלבול וחוסר וודאות.

המשיבים טענו בתגובה כי מטענותיה בערעור ובבקשת עיכוב הביצוע, עולה כי המבקשת למעשה כבר החליטה שלא לשנות מהחלטתה, ועיכוב הביצוע נועד אך על מנת שלא ליתן לכך פומבי. עוד נטען, בין היתר, כי מאזן הנוחות נוטה כנגד המבקשת, שכן כל שנקבע הוא שעליה לבחון את הדברים מחדש, והיא רשאית שלא לשנות מהחלטתה; כי לא פורט מה הנזק שעלול להיגרם לה בשל כך; וכי המשיבים, לעומת זאת, נמצאים באי וודאות וממתינים להחלטה חדשה, בעוד שתשלומי הארנונה השנויים במחלוקת נושאים ריבית והפרשי הצמדה. בנוסף, המשיבים טענו כי יש טעם לפגם באופן התנהלות המבקשת, בכך שפנתה במקביל לשתי ערכאות על מנת לדחות את מועד ביצוע פסק הדין.

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ההלכות הנוגעות לעיכוב ביצוע ידועות, ועל כן לא ארחיב עליהן (ראו, מיני רבים, ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301, 304 (2003); בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן, פסקה 9 והאסמכתאות שם (22.2.2012); ע"א 8059/18 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות, פסקה 3 (23.12.2018)).

במקרה דנן כלל איני נדרש לסיכויי הערעור, שכן מאזן הנוחות, שהוא השיקול העיקרי בבקשות מסוג זה (ע"א 1017/19 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' סוקול, פסקה 3 והאסמכתאות שם (7.3.2019), נוטה בבירור לטובת המשיבים.

בפתח הדברים אציין כי לא מצאתי ממש (ואף לא הגיון רב) במרבית טענותיה של המבקשת. ראשית, וחרף טענותיה, כלל לא מובן איזה נזק עלול להיגרם למבקשת אם לא יעוכב פסק הדין. כאמור, בית המשפט המחוזי בסך הכל הורה למשיבה לשקול פעם נוספת את הדברים, בשים לב לשיקולים עליהם הצביע בפסק דינו. המבקשת תעשה כחוכמתה, וחזקה עליה כרשות שלטונית שתקבל את ההחלטה הראויה בעיניה, בשים לב להערות שבפסק הדין. מכאן שכלל לא ברורה הטענה לפיה אם אכן תבחר לשנות מהחלטתה המקורית, יקשה להשיב את המצב לקדמותו אם ערעורה יתקבל. ככל שאכן כך יקרה, מדוע שתבקש המבקשת לעשות כן? אדרבא, וכפי שציינו המשיבים בתגובתם, במצב כזה תצטמצם גדר המחלוקת עוד טרם הדיון בערעורים, או שאלו אף יתייתרו לחלוטין. בנוסף, פסק הדין קבע כי ההחלטה תוסיף ותעמוד על מכונה עד שהמבקשת תקבל החלטה אחרת, כך שבינתיים היא מוסיפה לגבות את הארנונה על הצד הגבוה בהתאם להחלטתה המקורית, וממילא לא ייגרם לה כל נזק במישור הזה. המשיבים, לעומת זאת, ממתינים שעניינם יישקל בשנית, ממשיכים להיות מחויבים בהתאם להחלטה המקורית, ואין מחלוקת כי בינתיים הסכומים שבמחלוקת צוברים ריבית והפרשי הצמדה.

לכל אלו אוסיף ואומר כי אכן יש טעם לפגם בהתנהלות המבקשת, המנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו: מחד, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה להאריך את מועד ביצוע פסק הדין, והסבירה כי "נחוצה לה שהות נוספת" לשם קבלת החלטה חדשה, בין היתר בשל "חילופי גברי בעירייה". מאידך, פנתה היא לבית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וטענה במפורש כי כלל אין מקום שתבחן את הדברים פעם נוספת עד להכרעה בערעורים. לכך יש להוסיף גם את השיהוי בהגשת בקשת עיכוב הביצוע, שהוגשה כשבועיים וחצי בלבד לפני תום מניין 90 הימים שנקבעו בפסק הדין, ומבלי שניתן לכך כל הסבר.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 8.1.2023 – מבוטל.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.