עע"מ 2740/15דבורה אבינרי נ. עיריית תל אביב יפו - אגף רישוי עסקים

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) מיום 15.3.2015 בעת"ם

4-06-14, ולפיו נדחתה עתירתה של המבקשת (להלן: אבינרי ) להורות למשיבה 1 (להלן: העירייה ) להימנע מלהוציא לפועל צו לסגירת עסק של חניון מכוניות אותו מפעילה אבינרי מאז שנת 1996 ללא רישיון עסק.

2.

כמה וכמה גלגולים וערכאות עבר העניין עד שנתגלגל ובא לכאן. השתלשלות ההליכים למִן הקמת החניון בשנת 1996 ועד למועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי תוארה באופן נהיר ומפורט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ואין טעם לחזור על הדברים. המחלוקת שבמוקד העתירה נסבה סביב השאלה אם אמנם חניון המכוניות אותו מפעילה אבינרי הוא מסוג העסקים הטעונים רישיון עסק בהתאם לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, ולפי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, ומכאן הבקשה שלפנַי, שהוכתרה כבקשה לעיכוב ביצוע, אך הלכה למעשה זוהי בקשה למתן סעד זמני בערעור.

3.

אומר מיד: את הבקשה יש לדחות על הסף, ולוּ בשל התנהלותה הבלתי-ראויה של אבינרי בהליכים השונים. כך, רק בחודשיים האחרונים הגישה אבינרי שלוש (!) בקשות הדומות במהותן לבקשה זו, בשלוש (!) ערכאות שונות, אשר

כולן נדחו (אחת מהן על-ידי בית משפט זה, 18 יום בלבד עובר להגשת הבקשה דנן). אף על-פי כן, לא מצאה אבינרי לנכון (ושמא היה זה בא-כוחה) לעדכננו על דבר הגשת בקשות אלו ועל דחייתן. התנהלות מעין זו – הלוקה בחוסר תום-לב ובחוסר נקיון כפיים – אין לקבל, ומעיקר הדין – ראוי היה לדחות את הבקשה על הסף, בהסתמך על ההחלטות השיפוטיות הקודמות. בנסיבות, גם אין הצדקה להגשת ראיה חדשה במסגרת הבקשה הנדונה, וגם לא להגשת תשובה לתגובה. המבקשת חותרת לכך שהפעלת החניון תימשך עד אין קץ. יש להבטיח את מימושה של זכות הערעור הנתונה למבקשת, אבל אין לאפשר המשך התנהלות בלתי-חוקית ומזיקה למשיבים בחסות בית המשפט.

4.

יחד עם זאת, ולמען הזהירות, ראיתי לנכון להתייחס אף אני בקצרה לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות בין הצדדים. במאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה הכף לטובת המשיבים. היתר לבנייה במקרקעין שבהם פועל החניון ניתן ביום 19.1.2015, והמשך פעילות החניון מעכב את ביצוע העבודות, עיכובים אשר עלותם למשיבים 145-2 היא רבה. מנגד, הנזק שעלול להיגרם לאבינרי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין לא בוסס כל צרכו במה שהובא במסגרת הבקשה, ומכל מקום אינו בבחינת נזק בלתי-הפיך שאינו ניתן לפיצוי כספי. בקשתה של אבינרי לעכב את ביצועו של פסק הדין על מנת "ליתן לה שהות סבירה להתארגן" אינה בקשה סבירה בנסיבות העניין, כאשר צו סגירה לעסק ניתן עוד בשנת 2003, והעירייה הבהירה לאבינרי במשך השנים כי אי-אכיפתו של הצו היא עניין זמני בלבד. כאמור, גם אין מדובר בעיכוב ביצוע, אלא בסעד זמני בערעור.

5.

גם סיכויי הערעור של אבינרי אינם מן המשופרים כלל, ועל כן אינם יכולים לעמוד לזכותה בבקשה זו. בערעור, משליכה אבינרי את יהבה בעיקר על טענת ההסתמכות על הנחיות העירייה. בחינה ראשונית של הדברים מלמדת כי טענה זו אינה חזקה בנסיבות העניין, כפי שעולה מדבריו של בית המשפט המחוזי בפסקה 3 לפסק הדין.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

אבינרי תישא בהוצאות העירייה בסך של 5,000 ₪, ובהוצאות המשיבים 2-145 בסך של 10,000 ₪.