עע"מ 3015/03 מיקוד שמירה אבטחה שרותים ונקיון בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי

1.

זו בקשה לסעד זמני בערעור שעניינה מתן צו מניעה זמני האוסר על משיבים 1 ו-2 למסור לידי משיבה 3 את שירות המשמר ב"אשכול ירושלים – סניף אם – משרד ראשי ושלוחותיו" עד להכרעה בערעור שהוגש על ידי המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים.

2.

המשיב 1 הוציא מכרז שעניינו שירותי שמירה בסניפיו באיזור ירושלים. המבקשת הוכרזה זוכה ביחס לסניף במזרח ירושלים ואילו משיבה 3 הוכרזה זוכה בסניפים במערב העיר. המבקשת עתרה בעתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בבקשה להכריז כזוכה בכל סניפי הביטוח הלאומי בירושלים, ולחילופין, בקשה את ביטול המכרז.

3.עיקר טענות המבקשת כנגד החלטת ועדת המכרזים נסב סביב שילובה של משיבה 3 כזוכה במכרז. המבקשת קובלת על כך כי הצעת משיבה 3 נתקבלה כאשר היא נמוכה ממחיר המינימום שמשיב 1 קבע לעצמו כהנחייה, וטוענת כי סטייה זו ממחיר המינימום מהווה פגיעה בשוויון וחריגה מעקרונות דיני המכרזים.

4.בית המשפט דן בטענת המבקשת ומצא כי, בנסיבות הענין, אין עילה לבטל את החלטת ועדת המכרזים, משהחלטתה לסטות ממחיר המינימום ולקבל את הצעת משיבה 3, אף שעמדה מתחת למחיר המינימום, נעשתה מנימוקים ענייניים ולא פגעה בשוויון. בהקשר לכך שוכנעה הועדה כי נפלה טעות במחיר המינימום שקבעה לעצמה בתחילה כקו מנחה, וכי הצעת משיבה 3 סבירה והיא תוכל להעניק שירות ראוי במחיר שהוצא על ידה. כן נקבע על ידי בית המשפט כי מחיר המינימום לא היווה תנאי-סף במכרז ואף לא פורסם למשתתפים ולכן הועדה לא היתה כבולה בו והיתה רשאית לסטות ממנו משמצאה כי הדבר מקדם אינטרס ציבורי.

וכך, בית המשפט מצא כי החלטת הועדה הינה עניינית, מקצועית והגונה ואינה נגועה בפגם וכי היא תואמת את אינטרס הציבור להוזיל את שירותי המשמר תוך הבטחת שירות ברמה נאותה. עוד קבע בית המשפט כי אין מקום לטענה כי החלטת ועדת המכרזים לפצל את הזכייה בין המבקשת לבין משיבה 3 נעשתה שלא כדין, וכי חל שיהוי ניכר בפניית המבקשת בעתירתה המינהלית.

5.את בקשתה לסעד זמני בערעור משתיתה המבקשת על הטענה של פגיעה בשוויון. לדבריה, סטיית ועדת המכרזים ממחיר המינימום נעשתה לאחר פתיחת תיבת המכרזים ולאחר שנמסר למשתתפי המכרז כי הצעה נמוכה באופן בלתי סביר תיפסל. בכך, לטענתה, הפך מחיר המינימום תנאי סף במכרז אף שפרטיו של מחיר זה לא נכללו בתנאי המכרז ולא היו ידועים למשתתפים. כן נטען כי זכות הטיעון של המבקשת בפני משיב 1 נפגעה, כי לא חל שיהוי, וכי במאזן הנזקים לצורך מתן צו זמני ידה על העליונה.

6.בתגובה, טוען המשיב 1 כי סיכויי הערעור אינם טובים. המחיר המינימלי לא היווה תנאי סף במכרז וכלל לא היה ידוע למשתתפים וכן כי המחיר המינימלי הראשון שנקבע היה גבוה מהצעת המבקשת עצמה. כן נטען לשיהוי ולנזק רב הצפוי לה ולמשיבה 3 באם תוצאות המיכרז יעוכבו, שכן שני גופים אלה מצויים בשלב מתקדם של היערכות לצורך התקשרותם החוזית.

7.מכח תקנה 34 לתקנות בתי משפט עניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, חלים בעתירה מינהלית סדרי הדין הנוהגים בערעור על-פי תקנות סדר הדין האזרחי. על ענייננו חלה, אפוא, בשינויים המתחייבים, תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי המאפשרת בנסיבות מתאימות שמירת תוקפו של סעד זמני שניתן בתובענה שנדחתה, וזאת עד להכרעה בערעור. כלל הוא כי לא בנקל ינתן סעד זמני כזה בערעור ( בש"א 243/88 המיטרן הקופטי נ. עדילה פד"י מב(3)208, 209 ). נדרשים טעמים מיוחדים וכבדי משקל כדי להצדיק עיכוב פועלה של החלטה הדוחה תביעה, (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהד' 6, עמ' 514). על המבקש סעד כזה להראות לא רק את זכאותו הליכאורית לקבלת סעד אלא גם את קיומה של הצדקה מיוחדת לתתו בטרם הוכרע הערעור (ב ש"א 951/96 גולן נ. גולן, פד"י מט(4) 877, 880).

בענייננו, ניתן לטובת המבקשת בערכאה הדיונית צו מניעה זמני המורה על עיכוב הליכי המיכרז ביחס לאשכול ירושלים, והיא מבקשת את חידושו עד להחלטה בערעור.

8.אינני מוצאת מקום להיענות לבקשה למתן סעד זמני. נוכח טעמיו של פסק הדין נשוא הערעור, ועל רקע טיעוניה של המבקשת בערעור, יקשה לומר שסיכויי הערעור טובים. לא כל שכן, קשה למצוא בטיעונים אלה ביסוס לזכאות לכאורית של המבקשת לסעד המבוקש. מעבר לכך, אין הצדקה מיוחדת למתן הסעד הזמני בטרם הוכרע הערעור מבחינת שיקולי מאזן הנוחות. דחיית העתירה המינהלית הכשירה את הדרך למשיבים 1 ו-3 להיערך ליצירת ההתקשרות ביניהם, המחייבת השקעת עלויות ניכרות של ממון ותשומות אנוש, וההתקשרות הפורמלית ביניהן בפתח. הקפאת המצב הקיים עד להכרעה בערעור עלולה להסב למשיב 1 נזק שאיננו מסתכם בעלות כספית בלבד אלא עשויות להיות לו השלכות תיפקודיות שונות כמפורט בטיעוניו לבקשה. כנגד אלה, אם תזכה המבקשת בערעורה, פתוחה בפניה הדרך לתבוע פיצוי על נזקיה עקב האיחור שחל במימוש זכויותיה, אם ובמידה שיתגבשו נזקים כאלה. במצב דברים זה, אין הצדקה מיוחדת להושטת סעד הביניים המבוקש גם מבחינת שיקולי מאזן הנזקים היחסי בין הצדדים המעורבים.

9.נוכח האמור, לא הורם הנטל הרובץ על המבקשת לבסס את זכותה לסעד הביניים המבוקש לתקופת הערעור.

הבקשה נדחית.