עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ. המועצה הארצית לתכנון ובניה

1.

המערערת-המבקשת, החברה להגנת הטבע, הגישה לבית המשפט לענינים מינהליים עתירה מנהלית המופנית כנגד החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה (המשיבה 1), על פיה נדחו עררים שהוגשו כנגד תוכנית מיתאר מפורטת משנת 2006 להקמת היישוב "מרשם", במזרח חבל לכיש. היישוב מיועד, כך יצוין בקצרה, למגורי קבע של מתיישבי חבל עזה לשעבר. ואולם, ההליכים הנוגעים להקמת היישוב היו הליכים ממושכים.

2.

בפסק דין מפורט (מיום 15.3.2009), דחה בית המשפט לענינים מינהליים בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' אבידע) את עתירת החברה להגנת הטבע. בית המשפט ציין כי העתירה העלתה במלוא עוצמתה את המחלוקת הקיימת לעיתים בין מי שסבורים כי הקמת יישוב חדש תתרום למדינה ולדורות הבאים, לבין מי שסבורים כי הקמת היישוב תפגע בסביבה ובערכי הטבע, שהם מן המשאבים החשובים למדינה ולדורות הבאים. בית המשפט ציין כי גם אם נטיית ליבו שונה מהדרך בה ראה המנהל לנהוג, אין הוא מחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, ולאחר דיון בטענות השונות שהועלו בפניו, דחה את העתירה.

3.

החברה להגנת הטבע ביקשה סעד זמני בערעור וקביעת דיון דחוף בערעור. התבקשו והתקבלו תגובות של המשיבים 4-1, המשיבה 5 והמשיבות 7-6. מן התגובות עולה כי חלק ממבוקשה של המערערת ניתן לה. משרד הבינוי והשיכון הודיע לכל הקבלנים שלקחו חלק בסיור קבלנים כחלק מהליכי המכרז לביצוע עבודות פיתוח ותשתית ביישוב מרשם, על דבר הגשת הערעור.

השאלה הטעונה הכרעה למעשה היא האם יש לעכב את ביצוע העבודות בשטח. המדינה מסרה בתגובתה, כי המועד הצפוי לתחילת ביצוע העבודות בשטח הוא במהלך המחצית הראשונה של חודש יוני 2009. המדינה מבקשת, וכך מבקשים גם שאר המשיבים, כי ייקבע מועד דחוף לשמיעת הערעור, כפי שהוצע אף על ידי המערערת ובאופן שיאפשר את שמיעת הערעור וההכרעה בו, עוד קודם למועד הצפוי לתחילת ביצוע העבודות בפועל. בקשה משותפת זו של הצדדים, תועבר להכרעתו של כב' הרשם. בפני הרשם, מצויה התמונה המלאה לגבי האילוצים הכרוכים ביומן בית המשפט, בקשות להקדמת דיון שהתקבלו מול בקשות שנדחו וכל כיוצא באלה, והוא ייטיב להכריע בבקשה זו במסגרת ראיית התמונה הכוללת.

4.

אשר לבקשה לסעד זמני בערעור (בהנחה שלא ניתן יהיה לקיים את הדיון או ליתן פסק דין בלוח הזמנים המבוקש על ידי הצדדים): אין אני רואה מקום להיעתר לבקשה. כמה טעמים לדבר: ראשית, החברה להגנת הטבע מבקשת סעד זמני בלי הפקדת ערבות והיא מציינת כי החלטה על סעד זמני המותנה בהפקדת ערובה, שקולה בנסיבות העניין לאי מתן צו ביניים כלל, שהרי אין לה כל יכולת להעריך למה עליה לערוב, ואלו נזקים עלולים להיטען בהתייחס לסעד המבוקש על ידה. היא מצביעה על כך שהנוהג הוא שלא להתנות סעד זמני בערובה, כאשר מדובר בעותר ציבורי הבא לבית המשפט כדי להגן על שלטון החוק, ולא כדי להגן על אינטרס פרטי. ואולם, כפי שמובא על ידי העותרת עצמה מבג"ץ 3330/97 עיריית אור יהודה נ' ממשלת ישראל , פ"ד נא(3) 472 (1997), בית המשפט מבקש שלא להכביד יתר על המידה על עותרים ציבוריים והוא מעדיף לא פעם להטיל את הנזק לא על העותר, אלא על הרשות המנהלית, כלומר על הציבור. ואולם, אם ניישם את הדברים לענייננו, בענייננו הנזק מעיכוב בהקמת היישוב ואכלוסו עתיד ליפול על כתפי המתיישבים הפוטנציאליים. כשלעצמי, איני רואה הצדקה לחשוף את המתיישבים לסיכונים כספיים בלא שתינתן ערובה לנזקים העלולים להיגרם להם. בפרט אמורים הדברים, כמו בענייננו, כשאין המדובר לכאורה באי חוקיות בוטה, אלא בעניינים שניתן להתווכח לגביהם. שנית – והדברים כרוכים ושלובים עם הנימוק הראשון – פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את העתירה, יש בו כדי להשפיע גם על שאלת מאזן הנוחות. שלישית, ומעבר לכל אלה, המתיישבים בפוטנציה ערים לסיכון הכלכלי לו הם חשופים בעקבות ההליך והם חשופים גם לסיכון שאם הערעור יתקבל, עשוי בית משפט זה להורות על השבת המצב לקדמותו. עניין זה מחליש את הצורך במתן סעד זמני בערעור (ראו והשוו: בר"ם 10956/08 סיאם נ' עירית ירושלים (טרם פורסם, 24.2.2009); בר"מ 2644/08 כהן נ' ועדת הערר - מחוז מרכז (טרם פורסם, 30.3.2008)).

5.

על כן, מבלי לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור לגופו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסעד זמני, ככל שהיא נוגעת להליכי בנייה והקמה, להידחות. כאמור בסעיף 3 לעיל, הבקשה להקדמת מועד הדיון תועבר לכבוד הרשם.