עע"מ 3193/11 מרגרט מקוון נ. יחידת הטיפול במבקשי מקלט

1.

לפני בקשה לסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מהרחקת המערערת מן הארץ.

2.

המערערת, אזרחית הודו, הגיעה לארץ בשנת 2002 לשם עבודה בתחום הסיעוד. אשרת עבודתה של המערערת הוארכה מעת לעת והיא פגה בשנת 2009. המערערת לא יצאה את הארץ עם תום אשרתה. בחלוף כשנה הגישה המערערת בקשה לקבלת מקלט מדיני. בסופו של יום נדחתה בקשתה לקבלת מקלט מדיני וכך גם בקשתה לעיון חוזר. על החלטות אלה הגישה המערערת עתירה מינהלית ועתירתה נדחתה על הסף. בית המשפט (כב' השופט ד"ר ק' ורדי) קבע כי אין בסיס לטענות העותרת בדבר סכנת חיים בארצה וכי לא הובאו על ידה ראיות ולו לכאורה לסכנת חיים. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור ועמו הבקשה שלפניי לסעד זמני.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. המערערת טוענת כי היא זכאית למעמד של פליט מאחר שבהודו בעלה נוהג לתקוף אותה פיזית ומינית. ואולם, מסתבר כי מאז הגעתה לארץ המערערת שבה לבקר בהודו פעמיים. כך בשנת 2005 ושוב בשנת 2007, כל פעם לביקור ממושך בין כשלושה שבועות. המערערת טוענת כי בביקור בשנת 2005 בעלה הכה אותה ואולם כפי שמציינים המשיבים המערערת לא העלתה כל טענה בעניין בשימוע שנערך לה אלא רק בעתירה המינהלית – דהיינו, לאחר שפגה האשרה ולאחר ששהתה שלא כדין בארץ ולאחר שנדחתה בקשתה לקבלת מקלט. יתר על כן, הטענות לגבי הביקור בשנת 2005 לא מנעו מן המערערת לשוב להודו בשנת 2007. מכתבי הטענות מסתבר גם כי למערערת משפחה רחבה בהודו מלבד בעלה. המסקנה המתבקשת, מבלי להידרש ליתר טענות הצדדים, היא כי עד הכרעה בערעור, ולו כעניין זמני, אין הצדקה למנוע את הרחקת המערערת מן הארץ. אין גם לקבל את טענת המערערת כי הרחקתה תסכל למעשה את הערעור. אם בסופו של יום יתקבלו טענות המערערת היא תוכל לבקש לשוב לארץ ולא להסתפק בשהות הזמנית עם בני משפחתה בהודו.

4.

הבקשה אפוא נדחית. אין צו להוצאות.