עע"מ 3296/11 EVELYN JUARIO נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה שהיא למעשה בקשה למתן סעד זמני שימנע את הרחקת המערערת מן הארץ.

2.

המערערת, אזרחית הפיליפינים, הגיעה לישראל בשנת 2001 לשם עבודה בתחום הסיעוד. בשנת 2005 פנתה המערערת בבקשה להארכת אשרת עבודתה אך בקשתה נדחתה ולמעשה מאז אותה עת היא שוהה בישראל שלא כדין. בחלוף כחמש שנים מיום שפגה אשרתה וכתשע שנים מיום הגעתה לישראל הגישה המערערת בקשה לקבלת מקלט מדיני בטענה כי היא נרדפת בפיליפינים על ידי ארגון טרור אופוזיציוני בו היא הייתה בעבר חברה. במסגרת הטיפול בבקשה נערך למערערת ראיון. בראיון נטען על ידי המערערת כי היא נרדפת במדינתה הן על ידי השלטון והן על ידי ארגון הטרור אך בסופו של דבר הודתה כי שיקרה באשר לטענותיה בעניין נרדפות וכי רצונה להישאר בישראל נובע מטעמים כלכליים בלבד. על כן בקשת המערערת לקבלת מקלט נדחתה. המערערת הגישה עתירה מינהלית נגד ההחלטה אך עתירתה נדחתה על הסף. בית המשפט קבע כי בסופו של יום מדובר בבחינת הראיות והעובדות הספציפיות וכי בענייננו אין בסיס לטענות המערערת בדבר סכנת חיים בארץ מוצאה וכי לא הובאו ראיות ולו לכאורה לסכנת חיים. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור ועמו הבקשה שלפניי שהיא כאמור בקשה למתן סעד זמני. המשיבה הגישה תגובה לבקשה ואפשרתי למערערת להגיש תשובה לתגובה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה החלטתי לדחות את הבקשה. כידוע בטרם ייעתר בית המשפט לבקשה למתן סעד זמני בערעור על מגיש הבקשה לשכנע כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כמו כן נקבע כי התנאים למתן סעד זמני בערעור מחמירים מאלו שבערכאה הדיונית שהרי דחיית העתירה מביאה לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים (ראו, מבין רבים: עע"ם 8289/08 פספוס נ' שר הפנים (טרם פורסם, 2.11.2008); עע"ם 7261/09 אדינייב נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (טרם פורסם, 25.10.2009); עע"ם 7765/10 אבדולייב נ' משרד הפנים , פסקה 3 (טרם פורסם, 31.1.2011)). לענייננו, גם אם מתעוררות בתיק שאלות משפטיות כלליות ראויות לדיון (ובית משפט קמא כבר עמד על עניין זה) הרי שלגבי עניינה הפרטני של המערערת מדובר לכאורה בשאלה עובדתית כשהגורם המקצועי המוסמך החליט שלא לקבל את טענותיה וגם בית המשפט לא מצא ולו ראיות לכאורה לקבל את עמדתה. נוכח מאפיינים אלו של הערעור לא ניתן גם לקבל את טענת המערערת כי הרחקתה תסכל דיון בערעור. מכל מקום, לא אקבע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור מאחר שלא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת. המערערת טוענת כי ארגון טרור במדינתה רודף אותה מאז שהחליטה להפסיק את פעילותה בארגון וכי פעילי הארגון רצחו את אביה ואחיה אל מול עיניה. ואולם, בראיון שנערך לעותרת היא הודתה מפורשות שגרסתה שקרית וכי למעשה בקשתה אינה נובעת אלא מטעמים כלכליים. המערערת מעלה טענות נגד הראיון שנערך לה וטוענת כי מראייניה חילצו ממנה "הודאת שווא" אך גם אם אתעלם מדבריה בראיון לא אוכל להיעתר לבקשתה. המערערת טוענת כי היא נרדפת על ידי הארגון מאז שהחליטה להפסיק את פעילותה בו. לדברי העותרת היא הצטרפה לארגון בשנת 1986 והפסיקה את פעילותה בו בשנת 1989. יחד עם זאת המערערת עזבה את הפיליפינים והגיעה לישראל רק בשנת 2001 – דהיינו כ-12 שנה לאחר שעזבה את פעילותה בארגון. בנסיבות אלה ומבלי להידרש ליתר טענות הצדדים יש להגיע למסקנה ולו כעניין זמני עד להכרעה בערעור כי אין הצדקה למנוע את הרחקת המערערת מן הארץ ויש לאפשר למשיב לפעול בהתאם לפסק הדין שניתן לטובתו (ראו והשוו: עע"ם 3193/11 מקוון נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט , פסקה 3 (טרם פורסם, 23.5.2011); עע"ם 1461/11 שושין נ' משרד הפנים , פסקה 3 (25.2.2011)). למותר לציין כי אם בסופו של יום יתקבלו טענות המערערת היא תוכל לבקש לשוב לארץ ולא להסתפק בשהות הזמנית בפיליפינים.

4.

הבקשה אפוא נדחית. אין צו להוצאות.