עע"מ 330/16 עע"מ 330/16

השופט י' עמית :

1.המערערת מחזיקה בבית מלון בנצרת עילית, ובינה ובין המשיבה (להלן: העיריה ) מחלוקת רבת שנים הנסבה על חוב ארנונה. זאת, לאור טענת המערערת כי בשל משבר התיירות אליו נקלע הענף עם פרוץ האינתיפאדה השניה בשלהי שנת 2000, היא הגיעה להסכמה עם ראש העיר דאז בדבר הנחה בארנונה עד לשנת 2003, ולאחר מכן, הוסכם על פריסת התשלומים.

2.ביום 17.12.2012 נחתם בין המערערת לבין ראש העיר דאז, מר גבסו, סיכום דברים, בו נקבע כי גובה החוב של המערערת יעמוד על 220,000 ₪ (במעוגל) נכון ליום 30.5.2012 (להלן: ההסכם ). במעמד חתימת ההסכם הפקידה המערערת 12 שיקים מעותדים לשנת 2013 בסכום כולל של 250,000 ₪.

על אף זאת, נתקבלה אצל המערערת ביום 14.9.2014 דרישה החתומה על ידי היועצת המשפטית של העיריה, ולפיה נדרשה העותרת לשלם בגין חוב הארנונה סך של כ-2.1 מיליון ₪, סכום שהופחת במכתב דרישה מיום 22.12.2014 לסך של כ-2 מליון ₪.

משכך, עתרה המערערת לבית משפט קמא בטענה כי על פי ההסכם, חוב הארנונה נכון ליום 30.5.2012 עומד על 220,000 ₪ וכי העיריה מנועה מלנקוט הליכי גבייה מנהליים כנגד המערערת לשם גביית "החוב" מושא מכתב הדרישה מיום 22.12.2014. עוד נטען להתיישנות החוב, ולחילופין, כי הריבית שתתווסף לחוב של המערערת, אם וככל שקיים, תהיה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית ), חלף הריבית העונשית הקבועה בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ).

3.בפסק דינו דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת. נקבע כי במהלך השנים נקטה העיריה פעולות לגביית החוב במישור המינהלי, ואף הטילה עיקולים על נכסי המערערת, אשר שילמה מעת לעת תשלומים שונים על מנת לעצור את הליכי הגבייה.

אשר לתוקף ההסכם, נקבע כי אין להסכם תוקף חוקי, ולו מן הטעם שגם בהסכם עצמו נקבע שהוא מותנה באישורו של שר הפנים, אישור שלא ניתן "אם משום שלא נעשתה פנייה אל שר הפנים או מכל טעם אחר. משלא נתקיים התנאי המתלה של ההסכם, אין לו כל תוקף".

כן דחה בית משפט קמא את הטענה החלופית של המערערת לגבי אי תחולת הריבית על פי חוק הרשויות המקומיות.

4.על כך נסב הערעור שבפנינו, במסגרתו חזרה המערערת על טענותיה בפני בית משפט קמא. כן הצביעה המערערת על הצעות שונות שהועלו על ידי העיריה במסגרת המגעים לפשרה שהתנהלו בין הצדדים קודם למכתבי הדרישה משנת 2014, ואשר לטענתה מצביעות על כך שגם העיריה השכילה להבין כי יש ממש בטענות המערערת, וכי אין מקום להשית עליה את הריבית על פי חוק הרשויות המקומיות.

5.לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו באריכות את טיעוניהם, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא לגבי אי חוקיות ההסכם.

אכן, ככל שלא נעשתה על ידי העיריה פנייה לשר הפנים יכולה היתה לעלות טענה כי העיריה היא שסיכלה את ההסכם, לאור סעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי " היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". הטענה לא הועלתה כלל בערעור שבפנינו, וממילא איננו נדרשים לה. מכל מקום, וכפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, הדין המהותי לגבי מחיקת חוב המגיע לעיריה קבוע בסעיף 339-338 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ומצריך את אישור מועצת העיר או הממונה על המחוז או אישורו של שר הפנים, לפי העניין. מכוחם של סעיפים אלה יצא חוזר מנכ"ל משרד הפנים, הקובע תנאים למחיקת חוב, תנאים שעל פניו לא התקיימו במקרה דנן (כגון שמדובר בחוב אבוד שאינו ניתן לגבייה), ומכל מקום אישוריהם של הגופים המוסמכים הקבועים בחוק לא ניתנו. אף לא למותר לציין, כי גם אישורו של גזבר העיריה להסכם לא נתקבל.

6.עם זאת, מצאנו לקבל את הערעור ככל שהוא נסב על הטענה החלופית לגבי הריבית, וזאת נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שעולה מהחומר שבפנינו. אציין כי לא רק ראש העיר תמך בהסכם וחתם עליו, אלא גם הגב' רופל, מנהלת אגף הכנסות וגבייה דאז בעיריה, כפי שעולה גם מההתכתבויות השונות שצורפו על ידי הצדדים.

עד כמה התקשו הצדדים "לצאת" מהתסבוכת שנוצרה ולקבוע את גובה החוב במדוייק, ניתן ללמוד גם מהצעות הפשרה שהוחלפו ביניהם, לרבות הצעת פשרה שהועלתה בשעתו על ידי היועצת המשפטית של העיריה במכתבה מיום 29.11.2011 בו הציעה להפחית את הריבית ולהעמידה על ריבית משפטית, ומכתבה מיום 3.9.2012 בו הציעה להעמיד את החוב על 580,000 ₪ (במעוגל). ממסמכים אלה ואחרים עולה כי גם העיריה סברה בשעתו כי אין מקום לנקוט בסנקציה של ריבית פיגורים מכוח חוק הרשויות המקומיות.

7.אשר על כן, אנו נעתרים לערעור באופן חלקי, במובן זה שאנו קובעים כי לחוב המערערת עד ליום 31.12.2012 תיווסף "ריבית משפטית" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ובהתאם לכך תיערך התחשבנות כוללת בין הצדדים, אשר תביא בחשבון, בין היתר, את הסכומים ששולמו על ידי המערערת על חשבון החוב.

הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבע את סכום החוב בהתאם לעקרונות שקבענו כאמור, אלא אם כן יעלה בידי הצדדים להגיע בעצמם להסכמה בעניין זה באופן שייתר את הדיון האמור.

אין צו להוצאות בערכאתנו.