עע"מ 3400-23 עע"מ 3400-23

1.לפני בקשה לסילוק על הסף של הערעור דנא בטענה כי הוא הוגש באיחור של למעלה משנתיים וחצי.

רקע

2.ביום 13.9.2010 הגישה המשיבה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד המערערת, הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון. בבקשה נטען כי המערערת גובה ריבית בשיעור 0.75% על סכום היטל ההשבחה, בגין מלוא התקופה שמיום מימוש הזכויות ועד יום התשלום, באופן אוטומטי, אפילו אם התארכות ההליך אינה נובעת מהתנהלות הנישום, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה בסוגיה זו (להלן: בקשת האישור).

3.ביום 5.11.2013 אושרה הבקשה לניהול התובענה כייצוגית (להלן: החלטת האישור).

4.ביום 23.2.2014 ניתן פסק דין חלקי בתובענה, בהסכמת הצדדים, לפיו התובענה הייצוגית מתקבלת בהתאם להחלטת האישור, והסעד לחברי הקבוצה הוא השבת חיובי היתר שנגבו במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת התובענה ועד אישורה. עוד הוסכם כי השופט בדימוס מנהיים ימונה כממונה על פי סעיף 20(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: הממונה), ויברר את גובה ההשבה לכל אחד מחברי הקבוצה באופן פרטני.

5.הממונה דן בשאלות שונות והכריע בהן לאורך הליך ממושך. חלק מן ההחלטות הובאו להכרעה אף בפני בית המשפט המחוזי באמצעות עררים שהגישו הצדדים על החלטות הממונה. בין הסוגיות השונות, דן הממונה גם בשאלת שיעור הריבית שתתווסף לסכומי ההשבה לחברי הקבוצה הזכאים לכך, ובהחלטתו מיום 29.11.2015 קבע הממונה כי לסכומי ההשבה יתווספו תשלומי פיגורים כהגדרתם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: החלטת הממונה בעניין הריבית).

6.המערערת הגישה ערר על החלטת הממונה בעניין הריבית לבית המשפט המחוזי, ועררה נדחה בהחלטה מיום 30.10.2020 (להלן: ההחלטה מיום 30.10.2020). על ההחלטה מיום 30.10.2020 נסב הערעור דנא.

7.למען שלמות התמונה יצוין כי ההליכים בין הצדדים המשיכו להתנהל לפני הממונה ולפני בית המשפט המחוזי בתקופה שחלפה מאז מתן ההחלטה מיום 30.10.2020. בהמשך לכך, ביום 5.1.2023 הגישה המערערת בקשה למתן פסק דין סופי בתובענה, ובהחלטה מיום 9.1.2023 נדחתה בקשה זו, ונקבע כי מאחר שטרם הסתיים הבירור של כלל הסוגיות בהליך "הרי שטרם הגיעה העת למתן פסק הדין הסופי. על פי ההחלטה מיום 23.2.14 פסק דין כזה יינתן 'לאחר שיסתיים הבירור בפני הממונה לגבי סכומי ההשבה', אלה כאמור טרם הסתיימו במלואם".

8.בהמשך לכך, ביום 12.3.2023, ניתן פסק דין חלקי נוסף בהליך בעניינם של נישומים שסכום ההשבה המגיעה להם נמוך מ-250 ש"ח, וביום 15.3.2023 ניתן פסק דין נוסף על-ידי בית המשפט המחוזי, ובו נדונו עררים על החלטות הממונה בעניינו של המשביר המרכזי, אחד הנישומים, חבר הקבוצה, באשר לתשלומים שיש להשיב לו. בשולי פסק הדין מיום 15.3.2023 צוין כי "בהמשך להחלטתי מיום 12.3.2023 פסק דין זה מהווה פסק דין סופי בתובענה" (פסקה 22 לפסק הדין מיום 15.3.2023).

הבקשה לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו

9.ביום 14.5.2023 הגישה המשיבה בקשה למחיקת הערעור על הסף בטענה כי הוא הוגש באיחור של יותר משנתיים וחצי. בבקשה נטען כי הערעור נסב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.10.2020, אשר חרף כותרתה, היא "פסק דין", שכן היא כוללת הכרעה סופית ביחס לאחד הסעדים שהתבקשו על-ידי המשיבה בבקשת האישור ובכתב התביעה. לטענת המשיבה, כבר בכתבי הטענות הראשונים שהוגשו מטעמה היא עתרה לסעד שלפיו לסכומי ההשבה של חיובי היתר שנגבו על-ידי המערערת יש להוסיף ריבית פיגורים והפרשי הצמדה. כן נטען, כי סעד זה הוגדר באופן מפורש ונפרד כאחד הסעדים בתובענה, וכי בהחלטה מיום 30.10.2020 הוכרעה סוגיה זו באופן סופי, ומשכך יש לראות בהחלטה זו פסק דין שמועד הערעור עליו חלף לפני זמן רב.

10.המערערת טוענת בתשובתה כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להידחות. לטענת המערערת, היקף הזכאות בהליך דנא הוא פרטני, ומשכך היקף ההשבה הסופי שעליו יש להוסיף את רכיב הריבית נקבע אך לאחר שהסתיים הבירור בפני הממונה לגבי סכומי ההשבה הפרטניים לכל אחד מחברי הקבוצה. בהתאם לאמור, לטענת המערערת ההחלטה מיום 30.10.2020, בגדרה נקבע כי על סכומי ההשבה תתווסף ריבית פיגורים, אינה אלא שלב אחד מבין שלבים רבים בהליך שנדרשו לצורך קביעת סכום ההשבה הכולל, ומשכך מדובר ב"החלטה אחרת", אשר בגדרה טרם ניתן הסעד הסופי המבוקש בתובענה.

11.לחלופין, ביקשה המערערת הארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על ההחלטה מיום 30.10.2020, וזאת בשים לב למורכבות הכרוכה ביישום ההליך וההשלכות התקציביות של שלילת זכות הערעור. המשיבה השיבה לבקשה זו, וטענה כי היא נטענה בלקוניות, וכי היא אינה מעלה "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה.

דיון והכרעה

12.לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להידחות.

13.המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין". מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

14.בהקשר זה הודגש והובהר בפסיקה כי רק החלטה המביאה לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב, תסווג כ"פסק דין". וכך נקבע על-ידי כב' השופט א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002):

"גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית".

15.בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה שלפיה ההחלטה מיום 30.10.2020 היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין".

16.מטענות הצדדים עולה כי אין ביניהם מחלוקת על כך שלאחר מתן ההחלטה מיום 30.10.2020 עוד לא ניתן היה לקבוע מהו הסכום שעל המערערת לשלם לחברי הקבוצה, שכן טרם הוכרעו כלל הסוגיות שנדרשו לשם כך (וראו גם את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.1.2023 בה נקבע, כאמור, כי מאחר שטרם הסתיים הבירור של כלל הסוגיות בהליך באשר לגובה סכומי ההשבה "הרי שטרם הגיעה העת למתן פסק הדין הסופי"). במצב דברים זה, ומאחר שגובה הריבית שתשולם לכל אחד מחברי הקבוצה היה תלוי בסכום ההשבה שייקבע לכל אחד מהם, הרי שקביעת שיעור הריבית כשלעצמו (האחוז שיתווסף לסכום ההשבה) אינה יכולה להיחשב כהכרעה סופית בסעד עצמאי שהתבקש בתובענה.

17.אמנם כן, המשיבה ניסחה את הסעדים בבקשת האישור ובכתב התביעה עצמו באופן מפוצל, כלהלן: "(א) להורות לועדה להשיב לחברי הקבוצה את חיובי היתר... (ב) להורות .... כי סכום ההשבה לכל אחד מחברי הקבוצה יכלול ריבית פיגורים, וכן הפרשי הצמדה...". ואולם, הפיצול האמור הוא פיצול מלאכותי, שכן מבחינה מהותית מדובר בסעד כספי אחד, כאשר הסעד השני (סעד הריבית) תלוי במתן הסעד הראשון ובגובהו (סכומי ההשבה השונים), ומשכך יש להשקיף על סעד הריבית כסעד נלווה לסעד העיקרי – סעד ההשבה. בהתאם לכך, סעד הריבית אינו עומד בפני עצמו, והכרעה בו אינה מקימה חובת תשלום מיידית. חובה כזו חלה על המערערת רק לאחר קביעת סכומי ההשבה כולם, שאליהם ניתן לצרף את סכומי הריבית, בהתאם לשיעור שנקבע בהחלטה מיום 30.10.2020. משכך, רק לאחר שהוכרעה הסוגיה בדבר סעד ההשבה במלואה, ניתן לקבוע כי ניתן "פסק דין" ביחס לסעד ההשבה ולסעד הריבית (ראו והשוו: ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם בע"מ, פ"ד לה(1) 352, 356 (1980); רע"א 10021/02 ט.ז. בינוי ונכסים להשכרה בע"מ נ' קרמיטל אי.אל. בע"מ, פ"ד נז(3) 181, 186 (2003)).

18.[במאמר מוסגר אציין כי אם תחילה הייתה ניתנת הכרעה בדבר סכום ההשבה שעל המערערת לשלם לחברי הקבוצה, ולאחר מכן הייתה מוכרעת סוגיית הריבית, ייתכן כי היה מקום להתייחס אל הסעדים באופן נפרד, ואל ההחלטה הראשונה בדבר סכום ההשבה כ"פסק דין". זאת, מאחר שגובה סעד הריבית (הסכום לתשלום) תלוי בגובה סעד ההשבה, אך סעד ההשבה אינו תלוי בגובה סעד הריבית, ואינו נלווה לו].

19.פועל יוצא של האמור הוא כי ההחלטה מיום 30.10.2020 היא "החלטה אחרת", ואינה בגדר פסק דין חלוט, כטענת המשיבה. בהתאם לכך, המערערת הייתה רשאית לערער על ההחלטה מיום 30.10.2020 במסגרת ערעורה על פסק הדין הסופי בהליך (ראו: תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), ודין בקשת סילוק הערעור על הסף להידחות.

20.בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, איני נדרשת לבקשתה החלופית של המערערת למתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי. ואולם, למעלה מן הצורך אציין כי אף אם הייתי מגיעה לתוצאה אחרת בעניין סיווגה של ההחלטה מיום 30.10.2020, לגישתי במכלול נסיבות העניין, היה מקום ליתן הארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטה זו. זאת, בפרט לנוכח אופיו של ההליך קמא בגדרו ההחלטות המהותיות התקבלו באופן הדרגתי ומתמשך.

21.סוף דבר: הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית.

22.המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך של 1,500 ש"ח.

הטיפול בהליך יימשך כסדרו.