עע"מ 3466/13 משרד הפנים- מדינת ישראל נ. רוסום עוויט גאזיי

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בעת"מ 33985-03-13 (כבוד השופט א' ביתן ) מיום 28.4.2013, במסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב לביטול צו גירוש שהוצא כנגדו לפי הוראות סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 והוראות שעה), התשע"ב-2012 (להלן: חוק ההסתננות ), ושחרורו ממשמורת.

המשיב, הגיע לישראל דרך גבול מצרים ביום 6.4.2012 מאריתראה, והוענק לו רישיון ישיבה זמני. ביום 15.9.2012, עוכב המשיב על-ידי משטרת ישראל לאור תלונה שהוגשה נגדו לביצוע עבירות תקיפה, ניסיון אונס, בילוש, הטרדה וכניסה לישראל שלא כחוק. למחרת, ולאחר חקירה נוספת בגין העבירות בהן הוא חשוד, העבירה משטרת ישראל למשרד הפנים בקשה לביטול רישיון הישיבה הזמני של המשיב, והשמתו במשמורת, בהתאם לחוק ההסתננות. מספר ימים לאחר מכן, נסגר תיק החקירה של המשיב (תחילה, בעילה של רשות אחרת מוסמכת, ולאחר מכן תוקנה סיבת הסגירה לעילה של חוסר עניין לציבור). ביום 19.9.2012, התקיים שימוע בעניינו ברשות האוכלוסין, ובעקבותיו הוצא כנגדו צו גירוש ל-90 ימים. צו הגירוש אושר ביום 24.9.2012 בפני ממונה ביקורת הגבולות, וביום 27.9.2012 בפני בין הדין לביקורת משמורת של מסתננים. ביום 27.11.2012, הוצא כנגד המשיב צו גירוש קבוע לפי חוק ההסתננות.

כחצי שנה לאחר מכן, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע. בית המשפט קיבל את עתירתו, והורה לשחררו ממשמורת ולבטל את צו הגירוש שהוצא כנגדו. בית המשפט קבע כי הליך החזקתו במשמורת והוצאת צו הגירוש נגדו נעשה לפי נוהל לטיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי 10.1.0010. על פי נוהל זה, ניתן להעביר טיפול במסתנן להליך מנהלי של משמורת וגירוש במידה וביצע עבירה מסוג עוון ואין עניין לציבור בהעמדתו לדין, או לחילופין אם ביצע עבירת עוון או פשע ואין די ראיות בהעמדתו לדין פלילי. במקרה דנן, קבע בית המשפט, לאור העובדה שהתיק נגדו נסגר מחוסר עניין לציבור, וכי העבירות המיוחסות לו לא היו עבירות של עוון אלא פשע, לא התקיימו הוראות הנוהל הנ"ל. לפיכך, הורה בית המשפט לשחררו ממשמורת ולבטל את צו הגירוש שהוצא כנגדו.

על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו. נציין כבר עתה, כי דין הערעור להתקבל מטעמים דיוניים. המערערת טענה בפתח דבריה כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתן בניגוד לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), המחייבות הגשת כתב תשובה מטעם המשיבה בטרם קבלת עתירה. עיון בתקנות מלמד כי המערערת צודקת, וכי במקרה מעין זה לא ניתן, ללא הסכמת המשיב, ליתן פסק דין בעתירה מנהלית (ראו: עע"מ 9682/06 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ (13.7.2008) (להלן: עניין עיריית ראשון לציון ); עע"מ 8086/10 מדינת ישראל נ' אל-רחמאן

(11.11.2010). בית משפט זה קבע פעמים רבות כי טעם זה לבדו מהווה עילה לביטול פסק דין (ראו: עע"מ 3436/04 מדינת ישראל נ' איון (9.8.2004); עע"מ 2246/12-א' אשכנזי זלצמן בע"מ נ' מקאן אריקסון בע"מ (27.3.2012)).

אמנם, בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בפסק דינו: "לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה ובתגובת המשיבה לה על נספחיה " (עמוד 2 לפסק הדין), אולם, מתגובת המשיב אנו למדים כי מדובר בתגובה מקדמית ולא בכתב תשובה לעתירה (סעיפים 22-17 לעיקרי טיעון מטעם המשיב בערעור זה).

במסגרת זאת, אין לקבל את טענת המשיב כי הגשת כתב תשובה בנוסף לתגובה המקדמית היא "אקט פורמאלי גרידא". המודל הדיוני הדו-שלבי אשר נקבע בבתי המשפט לעניינים מנהליים, ומעוגן בתקנות, מלמד כי הגשת כתב תשובה (ולא רק תגובה מקדמית, שמטבעה מתייחסת ברובה לטענות הסף ולא לטענות לגופן) מתחייב למען הכרעה נכונה בסוגיות מנהליות, אשר מעצם טבען דורשות לרוב הכרעה בלחץ זמנים. במקרים מעין אלה, ומקל וחומר בעניינו של המשיב, יש להקפיד ביתר שאת על סדרי הדין כאשורם, ובפרט על זכות הטיעון (ראו: עע"מ 5674/04 עיריית תל-אביב-יפו נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (4.6.2008); עניין עיריית ראשון לציון, פסקאות 12-11).

לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מבוטל, והתיק מוחזר אליו כדי להורות על הגשת כתב תשובה ועל אופן המשך הדיון. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. נבקש להבהיר כי אין בקביעתנו זו כדי להביע כל עמדה לגבי טענותיהם האחרות של המערערת והמשיב, או על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים לגופו.