עע"מ 3564/10 וחיד שויקי נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים

ההליך שבכותרת הוא ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים אשר דחה עתירה שהגיש המשיב 2 על החלטת המשיבה 1 – הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים – לדחות תכנית שהגיש להכשרת בנייה בלתי-חוקית. המערערים בהליך שבכותרת רכשו לדבריהם שתיים מהדירות שבמבנה, וצורפו לפי בקשתם להליך בבית המשפט קמא.

המשיבים בערעור הם הצדדים הנוספים בהליך דלמטה: המשיבה 1 היא הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים, והמשיב 2 הוא מי שהגיש את העתירה לבית המשפט המחוזי. הבקשה שלפניי היא לצירוף משיבים נוספים לאמור: הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בירושלים (להלן: הועדה המקומית ), ויושב-הראש שלה. המשיבים אינם מתנגדים לצירוף המבוקש – אדרבא, המשיבה 1 סבורה כי יש לו מקום – אך הוועדה המקומית מתנגדת לכך באופן נחרץ.

איני רואה להיעתר לבקשה בשלב זה.

תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "בית המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן, ורשאי הוא לדחות בינתיים את הדיון בערעור, בתנאים שייראו לו צודקים, ורשאי בית המשפט ליתן פסק דין כאילו היה המשיב שצורף בעל דין מלכתחילה" (הוראה זו חלה בהליך שבכותרת מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). כאשר נבחנת השאלה אם לאפשר את צירופו של משיב להליך הערעור, יש לבדוק את אמות המידה הבאות: האם האדם שצירופו מתבקש עלול להיפגע ישירות אם לא יצורף לערעור; האם ראוי שפסק הדין יכבול כמעשה בית דין את אותו אדם; והאם שיקולי יעילות תומכים בהצטרפות (ראו בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , פ"ד מה (5) 457, 463 (1991)). הנטל להוכחת קיומם של תנאים אלה מוטל על מבקש הצירוף (ראו גם עע"ם 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון (טרם פורסם, 24.6.2009)).

בענייננו, כאמור, לא מצאתי כי בוססו התנאים המצדיקים צירוף משיבים לפי המבוקש. למעשה, בבקשה שלפניי אין כלל התייחסות לתנאים אלה. הטענה המועלית בבקשה היא שבהליך בבית המשפט המחוזי הלינה המשיבה 1 על אי-צירוף הועדה המקומית ויושב הראש שלה בהיותם "צד מהותי לדיון", וכי יש לצרפם היום "ע"מ שבית המשפט ידון בכל השאלות השנויות במחלוקת". מעורבותה של הועדה המקומית בפרשה נעוצה בצו הריסה מנהלי שהוצא על-ידה בשעתו בנוגע למבנה נשוא ההליך. אולם בסופו של יום, הועדה המקומית ויושב-הראש שלה לא צורפו להליך בבית המשפט המחוזי, ואין כל הסבר מדוע הנושא מתעורר היום, בערכאת הערעור. יש להדגיש כי ההליך בבית המשפט המחוזי נסב על החלטה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה (היא המשיבה 1), שדחתה את התכנית להכשרת הבנייה הבלתי-חוקית. כאמור, הועדה המקומית לא הייתה בעל-דין בהליך, וממילא לא נמתחה חזית בבית המשפט המחוזי בין המערערים לבין הועדה המקומית. לא הונח לפניי טעם מבורר לפתיחת חזית כזו בערכאת הערעור (גם המשיבה 1, התומכת בצירוף, לא נימקה את עמדתה והותירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט). לבסוף אציין כי לפי העולה מפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומתגובת הועדה המקומית, ההליכים הנוגעים לצו ההריסה המנהלי התקיימו כל העת במקביל להליך בבית המשפט המחוזי, וגם היום תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מקומיים הליך בעניין עיכוב ביצוע הצו.

סוף דבר, איני רואה בשלב זה ועל-בסיס הטענות שבאו לפניי להורות על צירוף משיבים כמבוקש.