עע"מ 3706/20 חאלד מוחמד מסעף נ. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש

1.

בפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בירושלים מיום 2.6.2020 (עת"ם 61226-12-19, השופט א' אברבנאל ).

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

מבלי להידרש לפרטים שאינם נחוצים בהקשר הנוכחי, יש לציין כי המבקש הקים באופן בלתי חוקי מבנה המשמש למגורים (להלן: המבנה ) על חלקה המצויה בסמוך לח'רבת אדיראת באדמות יטא בתחומי האזור (להלן: המקרקעין ). לטענת המבקש, במהלך השנים הוא נקט בהליכים שונים שכוונו להסדרת מעמדו התכנוני של המבנה, אלא שאלה לא צלחו. בין השאר, ביום 16.1.2019 הגיש המבקש לוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המשיבה 3, היא מועצת התכנון העליונה ביהודה ושומרון (להלן: הוועדה ), תכנית מפורטת להסדרת מעמדו התכנוני של המבנה (יוש/1703/55/15) (להלן: התכנית ). ביום 29.10.2019 דחתה הוועדה את הבקשה להפקדת התכנית על הסף, בקבעה כי לא צורפו לה מסמכים המעידים על בעלותו של המבקש במקרקעין או על הסכמת הבעלים של המקרקעין לתכנית, וכן כי לא התקבל אישורם של גורמים מקצועיים במנהל האזרחי, כנדרש. עוד נקבע, כי אין הצדקה תכנונית להתיר את הבנייה בסמוך למקרקעין שחלה עליהם תכנית מתאר מפורטת אחרת שברובה לא מוצתה.

3.

המבקש הגיש עתירה כנגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ובצדה בקשה למתן צו ביניים. ביום 23.2.2020 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה למתן צו ביניים, והורה למדינה להימנע מלנקוט הליכי אכיפה נגד המבנה. בעיקרו של דבר, המבקש טען בעתירתו כי הוא הוכיח את זיקתו למקרקעין שעליהם מצוי המבנה והמציא את המסמכים הדרושים ועל כן לא היה מקום לדחות את התכנית. בהקשר זה, העותר הטעים כי לשיטתו די בהסכמת חלק מהבעלים לצורך קבלת התכנית. כן נטען, כי מיקומו של המבנה אינו מעורר קושי אף מן ההיבט של הקרבה להתנחלויות או אתרים נוספים. העותר הוסיף וטען כי דחיית הבקשה עולה כדי פגיעה בזכותו לקניין ולכבוד, חורגת ממתחם הסבירות ונובעת משיקולים זרים.

4.

המדינה טענה מצדה כי יש לדחות את העתירה. בין השאר, צוין כי בין הצדדים התנהל הליך קודם שנמחק בהסכמתם ביום 23.4.2018 (בג"ץ 6668/17, הרשם ג' לובינסקי זיו ) (להלן: ההליך הקודם ), תוך שהמבקש התחייב שיפעל לטובת הכשרת הבנייה ולא יוסיף לבנות עד שיינתן לו היתר לכך. לטענת המדינה, חרף התחייבותו זו העותר הוסיף וביצע בנייה בלתי חוקית, ודי בכך כדי לדחות את עתירתו על הסף. לגוף הדברים, המדינה טענה בין היתר כי העותר לא המציא את כל המסמכים הנדרשים להפקדת התכנית, ובפרט אלה הנוגעים לסוגיית הבעלות במקרקעין, וכי הימנעותו מהגשתם עד שלב זה מצדיקה כשלעצמה את דחיית העתירה. לנוכח האמור, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של הוועדה.

5.

ביום 2.6.2020 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. בית המשפט המחוזי קבע כי מאז שנת 2016, שבה החלו ההליכים ביחס למבנה, המבקש לא הבהיר את סוגיית הבעלות במקרקעין, כמו גם את הסכמת הבעלים לתכנית. בהקשר זה, נקבע כי יש לדחות את טענת המבקש כי הוא הגיש בעבר את המסמכים המוכיחים סוגיה זו. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהמבקש הוסיף והמשיך את הבנייה במהלך השנים האמורות – נקבע כי אין הצדקה ליתן לו ארכה נוספת להמצאת המסמכים הנדרשים להוכחת סוגיה זו. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המבקש גם לא צירף אישורים מטעמם של גורמים מקצועיים רלוונטיים, כנדרש, ואף לא חלק על סבירותה של דרישה זו. לנוכח האמור, נקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של הוועדה.

הבקשה שבפני

6.

ביום 9.6.2020 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין, ובצדו את הבקשה דנן שהוגדרה כבקשה למתן "צו ביניים" המורה למדינה להימנע מהריסת המבנה, אך במהותה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי עד למתן החלטה אחרת, וכן על הגשת תגובה מטעם המדינה.

7.

בעיקרו של דבר, המבקש שב על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי ומדגיש כי המבנה משמש למגורים והריסתו תגרום לנזק בלתי הפיך, כך שמאזן הנוחות נוטה אל עבר קבלת הבקשה. כן נטען, כי דחיית הבקשה תייתר את הדיון בערעור ואף מבחינה זו מאזן הנוחות תומך בקבלתה. המבקש טוען כי הוא המציא את המסמכים הדרושים לקבלת בקשתו להפקדת התכנית, ומוסיף כי הוא מוכן להמציא לרשויות מסמכים נוספים. מכל מקום, המבקש שב על טענותיו כי הציג הוכחות בבית המשפט המחוזי לזיקתו למקרקעין, ועל כן הוא סבור כי סיכויי הערעור שהגיש טובים.

8.

בתגובתה מיום 1.7.2020 טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, נטען כי בית משפט זה אינו נוטה להתערב בשיקולים תכנוניים של הרשויות, ועל כן סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר. המדינה מוסיפה וטוענת כי ממילא המבקש לא הציג כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותו ולמחדליו. באשר למאזן הנוחות, המדינה טוענת כי האינטרס הציבורי במניעתה של בנייה בלתי חוקית מצדיק את הריסת המבנה. בהקשר זה, המדינה מטעימה כי המבקש המשיך בבניה שלא כדין חרף התחייבותו שלא לעשות כן במסגרת ההסכמות שניתנו בהליך הקודם (כמפורט בפסקה 4 לעיל). לבסוף, צוין כי מכל מקום, אף אם תתקבל הבקשה – יש לאסור על המבקש להמשיך בשינוי בלתי חוקי של המצב הקיים במקום, וכן להבהיר כי הסעד הזמני מתייחס להריסה תכנונית בלבד (להבדיל מכזו שעשויה להידרש לצרכים צבאיים).

דיון והכרעה

9.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף למגבלות ולתנאים שיפורטו להלן.

10.

כידוע, השיקולים החלים על בקשה למתן סעד זמני בערעור הם סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות, שלו הוקנה מעמד בכורה (ראו למשל: עע"ם 2357/14 אסבוק נ' משרד הפנים , פסקה 7 (7.5.2014); עע"ם 122/19 זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים , פסקה 13 (13.2.2019))). זוהי אפוא נקודת המוצא לדיון.

11.

במכלול הנסיבות, ומבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור להתקבל, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעבר קבלת הבקשה. על-פי העולה מהבקשה, המבנה משמש למגוריו של המבקש כמו גם למגוריהם של אנשים נוספים, כך שהאפקט של הריסתו צפוי להיות בעל השלכה משמעותית עליהם, מעבר לכך שהוא ייתר את הדיון בערעור. זאת, מבלי לגרוע מההכרה באינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת צווי הריסה שניתנו ביחס לבניה בלתי חוקית (ראו: עע"ם 2347/20 סבחה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פסקה 5 (30.4.2020); עע"ם 2348/20 חמאד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , פסקה 3 (30.4.2020); עע"ם 2580/20 חמאמדה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית , פסקה 7 (25.5.2020)).

12.

לצד זאת, וביתר שאת בשים לב לטענות המדינה הנוגעות להתנהלותו של המבקש בעבר, הסעד הזמני חייב להיות כפוף לתנאי שהמבקש יימנע משינוי המצב הקיים.

13.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת. ניתן בזאת צו מניעה זמני לפיו לא ייהרס המבנה מושא הערעור, בכפוף לכך שהמבקש ימנע משינוי המצב הקיים במקום. הצו לא יחול על הריסה שאינה תכנונית, קרי כזו המתחייבת מצרכים צבאיים מובהקים. אין צו להוצאות.