עע"מ 3795/20 ארז גיא קריסמרו סכר נ. משרד הבינוי והשיכון

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל- אביב יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט ) מיום 24.5.2020 בעת"מ 52368-12-19.

רקע

1.

המבקש והמשיבה 2 היו זוג נשוי ולהם שלוש בנות קטינות. עד לפרידתם, התגוררה המשפחה בדירה בדיור ציבורי של עמידר (להלן: הדירה ). לאחר הפרידה, עברה המשיבה 2 להתגורר באזור מרוחק והמבקש נותר בדירה. המשיבה פנתה למשיב 1 בבקשה לאפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית, וביום 3.12.2019 התקבלה החלטת ועדת האכלוס העליונה (להלן: הוועדה ), שקיבלה את בקשת המשיבה 2, משום שהיא בעלת המשמורת על הקטינות. לפיכך, שלחה עמידר למבקש דרישה לפינוי הדירה.

2.

המבקש, נכה בשיעור של 100%, הגיש עתירה מנהלית על החלטת הוועדה ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד למתן פסק דין בעתירה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 3.3.2020. ובהמשך, נדחתה גם העתירה עצמה משנקבע כי אין היא מגלה עילה להתערבות בהחלטת המשיב 1. בית המשפט בדק את כל החומר שעמד בפני הוועדה, לרבות פניית העותר, וקבע כי החלטתה מבוססת על הנסיבות ואינה מחייבת התערבות שיפוטית. בדין קבעה הוועדה כי זכות השכירות בדיור הציבורי נתונה למשיבה 2, משום שהקטינות מצויות בהחזקתה (כאמור בתקנה 2(א) לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד), התשע"ה-2014 (להלן: התקנות ) וכי נסיבות האישיות של המבקש, לרבות מגוריו עם בת זוגו, הכספים שהשקיע בדירה וטענותיו ביחס להתנהלות המשיבה 2, אינן מאפשרות להתערב בהחלטה.

עוד נקבע כי החומר שהונח בפני הוועדה לא הצביע על זכות המבקש לדיור ציבורי. בית המשפט אף ציין כי מן הראוי שהמבקש שהמשיך להתגורר בדירה, היה פועל על פי החלטת הוועדה שביצועה לא עוכב.

3.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפני. ביום 11.6.2020 הוריתי על מתן תגובת המשיבים וצו ארעי לפיו לא יפונה המבקש מן הדירה עד מתן החלטה אחרת.

טענות הצדדים

4.

לשיטת המבקש יש להיעתר לבקשה, הן משום שסיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד, ואף טובים מאוד, והן משום שמאזן הנוחות נוטה לטובתו.

בבקשתו טען המבקש כי דירת המגורים ניתנה לו בשל מצבו הבריאותי הקשה, בהיותו נכה בשיעור של 100%, כי הדירה שופצה על ידו לשם התאמה לצרכיו בהשקעה של 250,000 ש"ח וכי הוא מתפרנס מקצבת הנכות בלבד ומתוכה עליו לשלם דמי מזונות כך שאלמלא מגורים בדירה ימצא עצמו ברחוב, כי ברשותו חוות דעת רפואיות המעידות על כך כי פינויו מהדירה יהיה בעל השלכה חמורה על מצבו הפיסי והנפשי. בנוסף טען המבקש כי המשיבה 2 כבר השתקעה באיזור מרוחק בסמוך למשפחתה וכל בקשתה מונעת מרצונה לנקום בו. עוד טען כי בית המשפט קמא התעלם בפסק דינו מהוראות חוק מפורשות.

באשר למאזן הנוחות, טען המבקש כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך ודינו ייחרץ להפוך לדר רחוב, אם לא יעוכב פסק הדין בעוד שלמשיבים לא ייגרם כל נזק, שכן המשיבה 2 משתכרת למחייתה ומתגוררת בדירה מסודרת.

5.

המשיב 1 ביקש לדחות את הבקשה, הן על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים

ועשיית דין עצמי מצד המבקש, והן לגופה משום שסיכויי הערעור נמוכים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. זאת, משום שהמבקש המשיך להתגורר בדירה. גם לאחר שבית המשפט קמא דחה את בקשתו לעכב את ביצוע החלטת הוועדה.

בנוסף, נטען כי טענות המבקש בערעור מבוססות על אותן הטענות שטען בעתירה עצמה, כי החלטת המשיב סבירה ובהתאם לדין והמבקש לא הצביע על כל טעות המחייבת התערבות בהחלטת הוועדה או בפסק הדין. עוד נטען כי המבקש אינו עומד בתנאי תקנה 2(ב) ולפיה תינתן זכות השכירות בדירה הציבורית לבן זוג עם מוגבלות אף אם רוב הילדים אינם בהחזקתו, משום שאין המדובר בדירה מתאימה למוגבלותו "לפי הכללים". הכללים, שנקבעו על ידי המשיב 1 בנוהל הטיפול בקביעת הזכאות להמשך מגורים בדירה ציבורית בעת פירוד בני זוג (להלן: הנוהל ), קבעו חריג להעדפת המשך המגורים של בן הזוג שרוב הילדים בהחזקתו רק במקרה שבן הזוג האחר רתוק לכיסא גלגלים והדירה הציבורית מותאמת ליכולותיו. לשיטת המשיב 1, המבקש לא טען ולא הוכיח כי הוא עומד בתנאים ובית המשפט פסק כי השקעתו הכספית בדירה אינה רלוונטית וכי החומר שהוצג לוועדה אינו מתיישב עם טענה למוגבלות על פי הנוהל.

באשר למאזן הנוחות נקבע כי המחוקק העדיף ככלל את טובת הקטינים, כשבמקרה זה שתיים מן הבנות בעלות נכות בעצמן, כי המבקש לא הציג אסמכתאות להיותו רתוק לכיסא גלגלים ולכך שהדירה, והיא בלבד, מתאימה לו בשל מוגבלותו. ומכל מקום, אם יימצא כי המבקש זכאי לשוב לדירה, יוכל הוא לשוב אליה. עוד נטען כי ככל שייקבעו הסדרי משמורת אחרים המבקש יוכל להגיש בקשה לבחינת החלטת הוועדה וכי פתוחה לו הדרך לבקש סיוע בהתאם לכללי הדין.

6.

המשיבה 2 ביקשה גם היא לדחות את הבקשה. עמדתה היא כי לאור הזמן הרב שחלף מאז החלטת ועדת האכלוס, ולאור שהיית המבקש בדירה שלא כדין מזה כשישה חודשים, לאור מצבה של המשיבה 2 והעובדה כי לשתיים מן הבנות נכויות משמעותיות, אין מקום להיעתר לבקשתו. עוד נטען כי סיכויי הערעור קלושים וכי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, כמו גם בתגובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

יצוין כי יש טעם רב בטענה כי המבקש אינו נקי כפיים משעשה דין לעצמו והוא ממשיך להתגורר בדירה פרק זמן משמעותי, בניגוד להחלטת הוועדה ובניגוד להחלטה שיפוטית שדחתה את בקשתו לעיכוב ביצוע החלטת הוועדה (ראו והשוו: עע"מ 9589/16 עמותת בית הספר הדמוקרטי עמק האלה נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (20.12.2016)).

9.

מעבר לכך, לגופו של עניין, אין בהגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו, ולשם כך על המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. צמד שיקולים זה מקיים יחס של מקבילית כוחות, כך שככל שמשקלו של האחד רב יותר כך קטן משקלו של השני. יחד עם זאת, שיקול מאזן הנוחות, במובן זה אם לא יעוכב פסק הדין יהיה קושי ממשי בהשבת הדברים לקדמותו, קיבל מעמד בכורה ( עע"מ 1645/20 הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים נ' קיימרי , פסקה 6 (17.3.2020)).

10.

בענייננו, ומבלי לטעת מסמרות, סיכויי הערעור נמוכים, שכן טענותיו של המבקש אינן מבססות עילה להתערבות בפסק הדין. לעומת זאת, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, בהינתן מכלול הנסיבות שפורטו לעיל ביחס למצבן של הקטינות, ולעובדה כי גם אם יימצא כי המבקש זכאי להמשיך במגוריו בדירה, יוכל לשוב ולהתגורר בה כך שאין המדובר במצב בלתי הפיך.

11.

משכך, הבקשה נדחית והצו הארעי שניתן מבוטל בזאת.