עע"מ 4195/15 רוזין מרים ואח' נ. עיריית רמת-גן

השופט י' דנציגר:

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט מ' יפרח ), נקבע כי המערערים עתרו כי בית המשפט קמא יורה לעיריית רמת-גן – המשיבה 1 דכאן – לחתום על הסכם במסגרתו יאפשר להם לרכוש את זכויות הבעלות במקרקעין שעליו בנוי, זכויות הבניין הרשומות כיום על שם העירייה, וכן להורות על הארכת המועד להחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת-גן – המשיבה 2 דכאן. בית המשפט ציין כי הסעדים שהתבקשו במהלך הדיון אינם כלולים בעתירה שהוגשה, ושמטעם זה בלבד לא היה מקום להיעתר להם (בין היתר מאחר שהסעדים דנן כוונו כלפי הוועדה ולא כלפי העירייה). למעלה מן הצורך הדגיש בית המשפט קמא כי אין לקבל את הטענה כי יש זהות בין שתי המשיבות – תוך שהוא מפנה להוראת תקנה 18(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970) – כך שטענת המערערים כי הגורם המוסמך לחתום על היתר הבנייה הינו מהנדס העיר אינה מדוייקת כלל ועיקר.

המערערים טוענים כי החלטת הוועדה צריך שתחייב לא "רק את מבקש ההיתר אלא אף את העירייה"; כוונתם לתנאי לפיו על הדיירים-החוכרים להתקשר בהסכם לרכישת המקרקעין עליהם בנוי הבניין נשוא הפרוייקט מהעייריה. המערערים מבקשים לקבוע כי במידה וקיימת מניעה לקבלת היתר בנייה שאינה תלויה במגיש הבקשה אלא ברשות, תקופת המניעה לא תיכלל במניין תקופת השנתיים לתוקף אישור הוועדה הקבוע בתקנות.

לטענת העירייה יש לדחות מכל וכל את הניסיון של המערערים להציג את שתי המשיבות כאישיות משפטית אחת. כן נטען כי המערערים לא עמדו במועד החוקי בכל התנאים האחרים לקבלת היתר בנייה, ואף לא פעלו לחתימת ההסכם שאושר על ידי העירייה בישיבת המועצה שלה מיום 29.1.2015.

לטענת הוועדה, היזם לא עמד בכל התנאים המפורטים בהחלטתה המקורית ואף לא באלו שפורטו בהחלטה המתייחסת לבקשת ההיתר החדשה שהוגשה ב-23.9.2014. הוועדה מוסיפה וטוענת, כטענת העירייה, כי המערערים מבלבלים בין העירייה לבין הוועדה, וכי הערעור רווי בטענות חדשות ובעילה נזיקית, באופן העולה כדי הרחבת חזית פסולה.

לא ראינו מקום לקבל את הערעור שמוטב היה אילו לא היה מוגש כלל. אנו מקבלים את קביעותיו של בית המשפט קמא ואת טענות המשיבות – הן לעניין הטעם הבסיסי לדחיית העתירה (הנוגע לסעדים השונים שנתבקשו בעתירה ובדיון, ולכך שהסעדים לא הופנו כלפי העירייה אלא כלפי הוועדה), והן לגבי הערבוב שאינו במקום בין שתי המשיבות. יתר על כן, לא ניתן לקבל את טענות המערערים – שהועלו בדיון לפנינו על ידי בא-כוחם ללא כל אסמכתא – כי הם קיימו את התנאים הנדרשים. זאת ועוד, מטענות בא-כוח המערערים עולה כי עובדת סירוב מקצת הדיירים לחתום על ההסכם עם העירייה ממילא מונעת קיום תנאי זה.

הערעור נדחה איפוא.

המערערים יישאו בהוצאות המשיבות על הצד הנמוך בסך 7,500 ש"ח לכל אחת.